פסטיבל עכו 2012: מפלצנות עד גאונות - לוח הצגות - הארץ

פסטיבל עכו 2012: מפלצנות עד גאונות

מצד אחד יש מופע מעורפל ורווי פאתוס שמורכב מטקסטים פיוטיים על חיים ומוות ושיגעון. מצד שני, יש מופע מהפנט שמציג סצנת מאש-אפ של הסיום של 'ריקוד מושחת' ושל הסצנה הנודעת בין גוטה ומונה זילברשטיין מ'מציצים'

יאשה קריגר, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יאשה קריגר, עכבר העיר

מדי שנה בחול המועד סוכות, מתקבצים במתחם הצפוף של העיר העתיקה בעכו עשרות יוצרים ומאות צופים שכל עניינם הוא תיאטרון. ולא סתם תיאטרון – תיאטרון אחר. פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר משמש כבר שנים בתור המֶכַה של יוצרי תיאטרון הפרינג' בארץ. כל יצירה שמותחת את גבולות האמנות, ששואלת שאלות במקום לענות עליהן, שמאתגרת את הנורמות האסתטיות של התיאטרון, כל יצירה עצמאית, חתרנית ובועטת (או במקרה הפחות טוב סתם יצירה שמתעקשת להיות לא מובנת) –מיקומה הפוטנציאלי הוא בפסטיבל הזה.» פסטיבל עכו 2012 חלק ב': בין בובות פלסטיניות להוצאות להורג» פסטיבל עכו - כל הפרטים» "לעשות הצגה זו דרך לשנות משהו בעולם"» פסטיבל עכו 2012: נפרדים מסמדר יערון

השנה מתחרות בפסטיבל 11 הצגות, ומלבדן מקיים הפסטיבל עשרות הצגות נוספות, מופעי מוזיקה ומחול, מופעי רחוב, ארועי עיון ועוד. בטרם ארחיב על הצגות התחרות, זהו המקום להגיד שאפו גדול למארגני הפסטיבל וליוצרים הרבים שלוקחים בו חלק. לעשות תיאטרון בארץ זה עסק לא פשוט, ולעשות תיאטרון שלא פונה דווקא למיינסטרים זה עסק מורכב עוד יותר. העבודה קשה ורחוקה מלהיות מתגמלת מבחינה חומרית, ודווקא משום כך מרגש כל-כך לראות את יוצרי הפסטיבל מתערבבים בקהל המבקרים בשעות הלילה. כולם על רחבת הדשא הקטנה בגן הפסטיבל, שותים, מעשנים ונהנים מצלילי המוזיקה החיה. כמה טוב לראות שיש כאן עוד מי שאוהב ומאמין בתיאטרון. ועכשיו לעבודה.הורי השחקנים גונבים את ההצגה. "פוליו" (צילום: דן הירש)

"פוליו": בחזרה ליסודות מאת: הילה גולן ובבימויה למופע הזה, המתרחש בין כותלי בית הספר היסודי "אלמנארה" הסמוך למתחם הפסטיבל, מתאימה יותר ההגדרה "אירוע תיאטרלי" מאשר הצגה. מספיק לעיין בתכניית המופע, כמו גם לתהות לרגע על משמעות השם שלו, כדי להבין את הרעיון העומד במרכזו: בית הספר, ומערכת החינוך בכלל, כמוסד משתק ודכאני. אלא שעל-אף הציפייה למסר בנאלי ומשעמם, המופע מצליח להפתיע, לעניין ואפילו לרגש. היוצרים (הילה גולן, ניבה דלומי ואריאל ניל לוי) משלבים במופע המון אלמנטים: סיפורי ההתבגרות שלהם, התסכול שלהם מתהליך העבודה והחזרות, הוריהם, שמשתתפים גם הם במופע ואף גונבים את ההצגה ומקהלת ילדים מבית הספר עצמו. תוסיפו לזה המון שולחנות וכיסאות בית ספר, ספרים, כדורים מתעופפים, שברי טקסי זיכרון וחיקויים של מורות ותקבלו את התוצאה: בלגאן רועש והיסטרי. אלא שבמקום להעיק, המיקס הזה, שכאמור מתרחש בחלל הלא קונבנציונאלי של בית הספר, יוצר חוויה ייחודית ומרעננת. יכול להיות שתובנות גדולות אין במופע הזה, אבל יש פה כמה הגיגים נחמדים על ילדים ומבוגרים ובעיקר – הרבה פאן.        "ארוחה משפחתית": שחקנים מצויינים, מחזה רעוע מאת: אריאל ברונז בימוי: מתן זרחיה להבדיל מפוליו, כאן מדובר במחזה קונבנציונאלי למדי, המתאר ארבע ארוחות משפחתיות בזו אחר זו, כאשר המשותף לכולן הוא האבסורד שבהן: בראשונה אב המשפחה מגיע לתובנה שגורמת לו לרצות לרצוח את אשתו ובנו, בשנייה זוג הומוסקסואלי עורך מסכת עינויים לבנם על רקע נטייתו ההטרוסקסואלית, בשלישית מדובר במשפחה צרפתית בסגנון הרוקוקו שמתפלספת על חוסר המשמעות של הטקסט וברביעית, זוג הורים מוציא את בנם הגאון לארוחה במסעדה, שבמהלכה מתגלים היחסים התמוהים בתוך המשפחה.

למרות שהשחקנים כאן מצוינים (נועה בירון, דניאל ברונפמן, אורי יניב ואלון אופנהיים), המחזה הרעוע אינו מספק להם הזדמנות להתרומם. יש בטקסט של אריאל ברונז משהו בוסרי, רעיון מעניין שלא לגמרי בא לידי מיצוי. אמנם ישנם בהצגה לא מעט רגעים משעשעים, אבל הסך-הכל שלהם לא באמת מחזיק רצף של הצגה שלמה. בין הארוחות, בזמן חילופי התפאורה, מושמעים ברקע קולותיהם המוקלטים של הורי השחקנים. הם מספרים על חוויות הילדות של ילדיהם, ודווקא העניין שבטקסטים המוקלטים האלה (הם כנים, מרגשים ומצחיקים) מגלה את החולשה של הטקסט של המחזה עצמו. יש בטקסט של אריאל ברונז משהו בוסרי. "ארוחה משפחתית" (צילום: יוהן שגב)

"ולו": אב כל הפלצנות יצירתו של מרטין מוגילנר

בתכנייה מצויין שזוהי יצירה לבמאי, רקדנית ומשורר, ובטרם תחילת המופע מספר היוצר מרטין מוגילנר שכוונתו הייתה לחקור את הפער שבין היצירה לחיים, או משהו בסגנון. הוא מספר על השחקן אריאל ברונז (שהוא גם המחזאי של 'ארוחה משפחתית'), על הרקדנית בר אלטרס ועל קורותיהם בתהליך העבודה. לאחר מכן הקהל נכנס לאולם גדול ואפלולי, שבו הוא נדרש לעבור מאיזור התרחשות אחד למשנהו (זהו מופע עמידה). לאורך המופע נשמעים מפי השחקנים טקסטים פיוטיים על אמנות ויצירה, חיים ומוות, שיגעון וכו'. ישנו איזה סיפור מעורפל על שחקן ורקדנית, באמצע נכנס עוד סיפור על ילד ויונה, הכל מצולם בוידיאו ומוקרן בלייב על מסך, ואת כל זה מלווה מוזיקה עמומה ומסתורית המנוגנת על ידי להקה חיה על במה מוגבהת (ניהול מוזיקלי - חבר פרלמוטר). יש גם כמה קטעי 'וידוי' של הפרפורמרים, בהם הם יושבים ומדברים למצלמה ומשתדלים להיות כנים, סטייל האח הגדול.

את הטקסט הפיוטי הנאמר על-ידי הפרפורמרים יהיה מעניין אולי לקרוא בספר – אך במופע של שעה ורבע זוהי מעמסה כבדה ולא לגמרי אפשרית. מה גם שהכל במופע הזה רווי פאתוס וחשיבות עצמית, ונדמה כי לאווירת המסתורין השלטת בו קיימת תכלית אחת בלבד: לגרום לקהל להרגיש שיש כאן משהו עמוק ובעל משמעות כבירה – ואם לא הבנת את זה, זאת כבר הבעיה שלך. זהו בדיוק מסוג המופעים שמוציאים לפרינג' את השם הפלצני שלו. היומרה והליריות הפומפוזית של הטקסטים, השיטוטים חסרי התכלית בחלל החשוך והיהירות הכללית של המופע – כל אלה עייפו אותי אחרי 40 דקות וקיוויתי שהמופע הזה יגמר כמה שיותר מהר. 

"הטווס מסילוואן": מתנחלת, מאבטח רוסי וילד ערבי מגמגםמאת: עלמה גניהרבימוי: חן אלון, סיני פתר

זוהי אחת ההצגות היותר מלוטשות בתחרות והיא מתרחשת בדירה בעיר העתיקה של עכו. הסיפור מספר על ארכיאולוגית שחופרת באיזור וואדי סילוואן, על משפחה פלסטינית שבבעלותה סלון יופי ("הטווס מסילוואן") הממוקם מעל אתר החפירות, ועל בחורה יהודיה שמגיעה למקום כדי לאתר את בית סבתה. יש גם מתנחלת-מרגלת, מאבטח רוסי וילד ערבי מגמגם. כל הדמויות האלו ועוד, מסתבכות במעין דרמה משפחתית-לאומית בעלת סוף טראגי.

כל השחקנים עושים כאן עבודה נפלאה ומרתק לראות את רובם משחקים תפקידים כפולים ההפוכים זה מזה. ראויים לציון אורטל אבינעים בתפקיד נעמה החילונית ושוש המתנחלת, פביאנה מיוחס בתפקיד הארכיאולוגית היהודיה והאם הערביה ובמיוחד ג'ורג' איסקנדר, שגונב את ההצגה בתפקיד הילד המגמגם.

אמנם הקצב של ההצגה אינו אחיד ולעתים נראה כי חסר משהו שידחוף את המהלך הדרמתי קדימה, אך העובדה שההצגה מוצגת בדירה אותנטית ובחצר שלה, הופכים אותה לחוויה מרתקת. הבימוי של חן אלון וסיני פתר מדוייק וענייני, ועושה שימוש מצויין באתר הסייט-ספסיפיק. התוצאה, כאמור, היא אחת ההצגות הבשלות והשלמות בתחרות הפסטיבל. העובדה שההצגה מוצגת בדירה, הופכת אותה לחוויה מרתקת. "הטווס מסילוואן" (צילום: רוני אפלנדרי)

"חמור אוכל תפוז": המנצחת הגדולה של הפסטיבל מאת: יעל טל ובבימויה

אם יש הצגה שאסור לפספס בפסטיבל השנה – זאת ההצגה הזאת. אין כאן ממש סיפור עלילה. יש כאן ארבעה שחקנים שצוללים בוירטואוזיות אל קרקעית האוקיינוס של ההוויה הישראלית (ודווקא זו המזוהה עם הדורות הצעירים יותר), מלקטים את הפנינים ואת אבני החצץ, ומערבלים אותם בבלדנר במשך שעה. יש כאן כמעט הכל: דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים, שואה, שכול וזיכרון, לרדת מהארץ או להישאר, קוים לדמותו של המאצ'ו הישראלי וקוים לדמותה של נערתו, התרבות הדיגיטלית ואובר המודעות העצמית שהיא יוצרת, הגן, בית הספר, התנועה, הצבא, דבורה עומר ודור הפלמ"ח, תכניות ריאליטי, וסבתא שנזכרת איך היינו פעם. זהו מעין מאש-אפ שמורכב מנרטיבים של כמעט כל קונפליקט ישראלי שקיים.

הביצוע של השחקנים לא פחות ממושלם. במשך שעה מהפנטת, ניצן נאור, אייל ראדו, נעמה רדלר ונטע שפיגלמן, מחליפים מצבים וסיטואציות בקצב מסחרר, שרים, רוקדים, צוחקים, מעליבים ונעלבים – וכל זה בתיאום הרמוני ועבודת צוות מושלמת. יחד הם מצליחים לגעת בכל מה שכואב, מרגש, עצוב ומצחיק בלהיות ישראלי כאן ועכשיו. בבסיס נוכחים הכתיבה והבימוי של יעל טל, שמשלימים זה את זה ויוצרים שעה של פאן טהור. טל מציגה שפה בימתית משוכללת ובשלה, כזאת שמשתמשת במדיום התיאטרלי בצורה האפקטיבית ביותר לקבלת התוצאה הרצויה. כמה חן, כמה רגישות, כמה אינטליגנציה.   ואם מישהו עדיין לא השתכנע – הנה דוגמית קטנה מההצגה: סצנת מאש-אפ (לא פחות מגאונית) של הריקוד המפורסם מ'ריקוד מושחת' ושל הסצנה הנודעת לשמצה בין גוטה ומונה זילברשטיין מ'מציצים'. מבחינתי ההצגה הזו היא המנצחת הגדולה של הפסטיבל וכולי תקווה שהיא תמשיך למלא אולמות גם לאחריו.» פסטיבל עכו - כל הפרטים ומועדי מופעים

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ