גאווה ודעה קדומה: התיאטרון כסם עוצמתי

בהתחלה ההפקה של תיאטרון הסמטה ל"גאווה ודעה קדומה" קצת מעצבנת, שאפתנית ומבלבלת, אך לאחר זמן מה היא מצליחה לכבוש את הקהל בגלל קאסט חזק וטוב

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

גאווה ודעה קדומה הוא סיפור של אהבה שנקנית במעשה, ומבטלת שנאה שנקנתה במעשה אחר. בראשית הרומן של ג’יין אוסטן מתעבת ליזי בנט בת הטובים את דארסי האציל, משום שגרם עוול לאחותה ג’יין. ליזי דוחה את אהבתו של דארסי, שהתאהב בה. הוא מבין שעליו לתקן את המעוות ושהדרך לא תהיה קצרה או קלה. אוסטן מוליכה אותנו בעקבות דמויות המשנות את גישתן אל עצמן, אל אחרים ואל החיים, כך שיוכלו להיפגש במקום טהור ונכון.מה קורה פה?

הפקת “גאווה ודעה קדומה” בתיאטרון הסימטה דומה לדארסי, והיא מעמידה את הצופה במקומה של ליזי. בתחילה היא עיצבנה אותי. עיצוב החלל נראה כמו העתקה נטולת בושה אבל צפופה יותר של החלל ב”המלט” וב”רומיאו ויוליה” של התיאטרון הקאמרי. הקהל יושב בין שלוש במות בכיסאות מסתובבים שהשחקנים מתהלכים ביניהם. חלל הסימטה לא מאפשר לכיסאות להסתובב בחופשיות רבה, ומאחר שהדרמה מתרחשת לעתים בשני מוקדים בעת ובעונה אחת, ישבנו במשך רוב הזמן קפואים במקומותינו.» גאווה ודעה קדומה - מועדי מופעעוד ביקורות תיאטרון:» המאהב: מור ונוי לא ממצים את הפוטנציאל» חפות: חקר מובהק של שפה תיאטרלית» חופרים: ללא יומרה או תובנות, רק הומור טהורמילא שלא היה מקום רב לתנועה של הקהל, החלל היה גם צר עבור מלוא דמויותיו של הספר. הצגה ובה שמונה שחקנים היא עניין שאפתני בתיאטרון זעיר כמו הסימטה, והמחזה מונה לא פחות מ־ 17 דמויות, שמשחקים שמונת השחקנים הללו. הוסיפו לכך קפיצות זמן ומרחב, ותקבלו לא מעט בלבול. “אני לא עוקב אחרי חוט העלילה”, לחש לי בשלב מסוים מבקר נוסף שישב לידי. לא סייעתי לו משתי סיבות: 1. כדי לסייע היו נדרשות לי יותר מילים מכפי שמותר ללחוש בתיאטרון. 2. גם אני לא הצלחתי לעקוב.

הרגיזה אותי השפה הגבוהה, שכאילו לקוחה מתוך תרגום ישן של הספר. מצאתי שאינני היחיד. מאי סלע, בתפקיד ליזי, הזהירה שהפיתויים שאיתם תתמודד אחותה בעיר ברייטון “גדולים בהרבה מאלה שהנה מתמודדת איתם כאן בבית”. לשונה כמעט כשלה במילה “שהנה”, כל כך לא טבעי להגיד “שהנה”, ואילו לפחות היתה אחידות! אבל אירית מאירי בתפקיד אמה של ליזי נהנתה משורות משוחררות הרבה יותר, ורוני דותן בתפקיד האחות לידיה המתהוללת בברייטון אפילו נתפסה אומרת “כאילו” במובן של כזה כאילו.אין מספיק מחמאות לחלק. "גאווה ודעה קדומה" (צילום: יוסי צבקר)

אבל אז זה התחיל להשתנות. התחלתי להיכבש. ראשית כל בידי השחקנים הראשיים. זוהר סבג כדארסי וסלע כליזי, ששמרו על זקיפות קומה אנגלית מחויבת מעמד ובמקביל התפקעו מרגש. אמנותם העבירה היטב לכאןולעכשיו את הדילמה החברתית שהספר עוסק בה. אירית מאירי, בארבעה תפקידים שונים שמבטאים שכבות חברתיות נבדלות, הצליחה להצחיק במקומות הנכונים ולעורר אימה באחרים. תראו מה זה. כל כך נסחפתי להצגה בסופו של דבר, שאני רוצה לחלק עוד ועוד מחמאות, אבל הפסקה כבר ארוכה מספיק. די אם נאמר שבאמת מדובר בקאסט חזק וטוב.

יצאתי מ”גאווה ודעה קדומה” מהורהר בדבר ממד ההיקסמות שבתיאטרון, והעובדה שהוא לא תמיד פועל את פעולתו במהירות. בזה יופיו. הוא דומה לסם שלוקח לו זמן להתפרק בגוף. בהתחלה מעבירים את הג’וינט ואומרים: “זה לא עושה לי כלום” ואז – בום. האולם נעלם ובעיית המקום לרגליים נפתרת. אנחנו נוסעים בכרכרה עם ליזי ועם אחותה ג’יין ועם דודה ודודתה לטירה הצפונית שבה חיה משפחתו של דארסי, ומקווים שלא ניתקל בדארסי עצמו. בקיצור, אנחנו הופכים להיות ליזי. אני לא מכיר סם חזק כל כך שאינו תיאטרון.ותודה לחנוך לוין כמה מילים אחרונות שאינן קשורות לגאווה ולא לדעה קדומה. אני כותב את הביקורת הזאת לא מיפו אלא מברצלונה, בסוף מסע חגים נעים בספרד היפה. לא צפיתי בתיאטרון בספרד בסיבוב הזה (בעבר השחתתי את זמני על הצגה בקטלונית שלא הבנתי ממנה כלום), אבל דבר אחד תפס את עיני כאן וחשבתי שראוי להזכירו: ספרד מעריצה את המחזאים שלה ומנציחה אותם. בכיכר סנטה אנה במדריד ניצבים לא פחות משני פסלים של מחזאים: פדריקו גרסיה לורקה וקלדרון דה לה ברקה. ברחבי אנדלוסיה תפסו את עיני שמות רחובות וכיכרות על שם יוצרים הקשורים לבמה. זה היה מרגש.זקיפות קומה אנגלית. "גאווה ודעה קדומה" (צילום: יוסי צבקר)

ישראל היא לא ארץ שבה מציבים פסלי ברונזה של יוצרים (לבד מפסלו הנחמד של ביאליק ברמת גן), אבל אין שום סיבה שלא ניקח את יתרת התיאטרון העברית ברצינות ונתחיל להנציח את גדוליה. כך חשבתי לעצמי והתכוונתי לכתוב כאן מניפסט לוהב וזועם. רגע לפני ערכתי חיפוש בגוגל והתברר לי שדווקא קרויים אצלנו רחובות על שם שחקנים, מחזאים ובמאים. בתל אביב קרויים רחובות על שם חנה רובינא וניסים אלוני, בין השאר, ובקרית האמנים ברמלה קרויים רחובות על שם חנוך לוין ושייקה אופיר.

לאף אחד מאלה אין את המשקל ההיסטורי של קלדרון דה לה ברקה ( 1681-1600), אבל חנוך לוין לא בהכרח נופל ממנו כמחזאי. עכשיו המטרה: להעביר אותו ואת רעיו למרכזי הערים. עם כל הכבוד לעסקנים ציונים נלהבים מימי הקונגרס השלישי, אלה הם האנשים שעיצבו את תרבותנו. הם הדילרים של הסם הכי חזק, סם נפלא שהשפעתו לא עוברת אף פעם, ועל כך מגיעה להם תודה מיוחדת.» גאווה ודעה קדומה, על פי ג’יין אוסטן. תיאטרון הסימטה. עיבוד, בימוי ותפיסת חלל: עירית פרנק.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ