חפות: חקר מובהק של שפה תיאטרלית

המחזה מאת הגרמניה דֵיאה לוהֵר עועסק בחיפוש אחר זהות אישית וזהות קולקטיבית. העיבוד חכם, להקת השחקנים כריזמטיים והבימוי מעניין, אם כי לעיתים סוחט יותר מדי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

המחזה חפות מאת המחזאית הגרמניה דֵיאה לוהֵר מביא לבמה את מעלליהם של מספר 'עלובי-חיים' מודרניים בגרמניה של ימינו: אליסיו ופאדול – זוג מהגרי עבודה מצפון אפריקה, אבסולוט – בחורה עיוורת שמתפרנסת מחשפנות, רוזה ופרנץ – זוג נשוי שחי בדירת חדר קטנה (רוזה עובדת כטלפנית במוקד מכירות ואילו פרנץ זנח את לימודי הרפואה שלו וזה עתה מצא מישרה בתור רוחץ-גופות),  גברת צוקר – אמה של רוזה, שעוברת לגור עמם בדירת החדר הקטנה עקב הצורך שלה בסיעוד ובאוזן קשבת, והדמות האניגמטית ביותר, גברת הברזט – אישה מבוגרת שמאתרת הורים של קורבנות רצח, מתחזה לאמם של הרוצחים ומגיעה להורים השכולים על-מנת לבקש מחילה עבור בניה המדומים. ישנן עוד מספר דמויות משנה שמאירות את העלילה וגם אקורדיוניסט אחד בודד, שמנגן ואוסף מטבעות לתוך כובעו הריק וממלמל "דנקֶה". » חפות - כל הפרטיםעוד ביקורות תיאטרון:» סוביניר: הצווחות של רמה מסינגר» חופרים: ללא יומרה, רק הומור טהור

לוהֵר, שנמנית עם הקולות הבולטים במחזאות הגרמנית של העשורים האחרונים, צוללת במחזה הזה אל נבכי ההוויה הגרמנית המודרנית, ועל הדרך היא מצליחה לגעת גם בהוויה המודרנית-מערבית בכלל. הכתיבה שלה אינה ליניארית, למרות שבמחזה הזה כל הדמויות והסיפורים נשזרים לסבך נרטיבי אחד, השפה שלה יום-יומית רוב הזמן, כאשר פה ושם ישנן נגיעות פואטיות, אבל גם אז זוהי פואטיקה מלוכלכת, פואטיקה של הרחוב.

בארץ המחזה הועלה לראשונה לפני כשנה באוניברסיטת תל-אביב, וכעת ההצגה מתארחת בהאנגר של תיאטרון גשר. זוהי אינה הפעם הראשונה שבה מוצג מחזה של לוהֵר בארץ. המחזה אדם גייסט, פרי-עטה, הוצג לפני כשנתיים במסגרת העונה הגרמנית בתיאטרון תמונע. יש משהו מרתק שעומד בבסיס של הצגת מחזה גרמני מודרני בישראל. הקשר הבל-ינותק בין שתי המדינות, קשר היסטורי-תלותי של סיבה ותוצאה, הוא זה שהופך את הצפייה במחזה למרתקת כל-כך, דווקא כאן ודווקא בשפה העברית. החיפוש אחר זהות אישית וזהות קולקטיבית מעסיק את לוהֵר (ואת גרמניה), והחיפוש הזה קשור באופן ישיר אלינו ואל חיפוש הזהות שלנו כישראלים. המחזה מספק לצופה הישראלי את האפשרות לבחון את נקודות הדמיון והשוני בין ההוויה הגרמנית-אירופית המודרנית לבין ההוויה הישראלית המודרנית, ונקודות הדימיון והשוני באות לידי ביטוי גם בתכנים המוצגים וגם בשפה הבימתית של המחזה. פואטיקה של הרחוב. חפות (צילום: טל הרצוג)

מבחינות רבות המחזה משקף מציאות רלוונטית לתרבות המערב בכלל (מהגרי עבודה, אובדן המשמעות האידאולוגית, הוויה אנושית מנוכרת, ועוד) ובנקל אפשר לראות את הדמויות על הבמה כדמויות במציאות הישראלית. במקומות אחרים דווקא השוני בא לידי ביטוי. אלו הם המקומות המהותיים של חיפוש המחילה הגרמני, הצורך הנואש בהרגשת חפות מחטא קולקטיבי, וחוסר היכולת של גרמניה להשתחרר מן ההלקאה העצמית. את כל הרבדים האלה מאפשר התרגום של נטע הגלעדי (בתמיכת מכון גתה-ישראל), גם כאשר קוי התפר שבין הגרמנית לעברית צורמים מעט לאוזן, בעיקר בקטעים היותר פואטיים של המחזה (ואולי דווקא הצרימה הזו היא זו שמדגישה את נקודות השוני המהותיות בין התרבויות).              העיבוד החכם של סוזנה שטרן וריקי חיות והדרמטורגיה של יאנה קור שוזרים את הסצנות בקצב נכון ששומר את הקהל במרחק נגיש אך מרוחק במידה מהדרמה. ישנה הרגשה של סיפור מעורפל ומסקרן, לקהל ניתנת ההזדמנות להתבחבש מעט בתהייה, אך המפתח להבנת הדמויות והעלילה מופיע תמיד בזמן, ולא נותן לקהל להתייגע ולהתעייף.

מעניין, לעיתים מעניין מדי 

הבימוי של ריקי חיות מעניין, לעיתים מעניין מדי. לצד סצנות שהסגנון הצורני שלהן סוחט החוצה את התוכן הזועק מהטקסט, ישנן גם סצנות אובר-מסוגננות ומכרואגרפות, שעשויות לגרום לניתוק של הקהל. אולי ביותר מקומות במהלך ההצגה הייתי מעדיף לראות סצנות שאינן מתבססות על החלטה בימויית זו או אחרת, כי אם על משחק פשוט וכן של השחקנים. ולמרות זאת, הניסיון של הבמאית מרתק, ובזמן שהצגות שמלבד התוכן עוסקות גם בחקר מובהק של שפה תיאטרלית עשויות להיות מתישות ומייגעות, ההצגה הזאת מצליחה להיות מרתקת לכל אורכה. לכך תורמת להקת השחקנים הכריזמטית (ובעיקר ראויים לציון ויטלי פוקס בתפקיד פאדול, העובד הזר ומוריה בשארי בתפקיד החשפנית העיוורת), שעושה שימוש יפה בקול ובתנועה. על עיצוב התנועה המסוגנן אמונה עידית סוסליק וראויה לציון בהקשר הזה הסצנה המסוגננת והיפה של הנהגים העדים לקפיצת מתאבד מבניין.

התפאורה של דניאלה מור פשוטה ופונקציונאלית, מסך ניילון ניטרלי שאותו מאירה התאורה הנקיה של אורי מורג. מלבד המסך האחורי, גם הספה, הכיסאות והספסל שעל הבמה, עטופים בניילון נצמד. בטרם תחילת ההצגה אמרתי לבן-לוויתי שאיני אוהב ניילון על הבמה. יש בזה משהו חונק, אוטם, סינתטי ולא חי. ואכן, במקרה הזה השימוש בניילון משיג את המטרה שביצירת התחושות הללו, הרלוונטיות כל-כך לתכני המחזה. לעומת הניילון החיוור, התלבושות (גם כן של דניאלה מור) הן שנותנות את החיוּת על הבמה בצבעוניותן הזועקת. גם לעיצוב המוזיקלי (אייל לנזני ועופר שלחין) תפקיד חשוב בקצב ובסגנון ההצגה.להקת שחקנים כריזמטית. חפות: דבר אחרון שראוי לציין בהקשר של ההפקה הזאת הוא עיסוקה המהותי, גם ברמת המחזה וגם ברמת הביצוע, בחקר של שפה תיאטרלית. שפה בימתית היא דבר מתפתח, ועל-מנת לאפשר לה את ההתפתחות, ההצגה צריכה לרוץ באופן רציף. רק על-ידי עבודה עקבית ורציפה המחקר עשוי להניב פירות ולהגיע לממצאים ברי-קיימא, כאלה שמעצבים את התיאטרון ואת השפה שלו ולא רק חולפים על-פניו. קשה מאוד להגיע לזה כאשר הצגה רצה פעם או פעמיים בחודש, כגורלן של מרבית הפקות הפרינג'. דווקא משום כך ההצגה הזאת זקוקה לבית קבוע ויציב, כזה שיאפשר לה להמשיך ולהעמיק בחקר השפה התיאטרלית, ואני מקווה שהיא אכן תמצא בית כזה. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ