סוביניר: הצווחות של רמה מסינגר

מסינגר מכניסה עוצמה לדמות של זמרת הסופרן הגרועה בעולם, אבל אנחנו מצליחים בעיקר לצחוק, עליה, לא איתה. ובכל זאת, גם אם אין כאן תיאטרון קורע לב, בהחלט מדובר בערב מיוחד, מעניין וכיפי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל בן עמי, עכבר העיר

מעשה בזמרת סופרן אמיתית לחלוטין ושממה פלורנס פוסטר ג'נקינס, שהיתה גרועה ברמות בלתי ניתנות לתיאור: זייפנית חסרת חוש קצב, ובכלל בעמלת קול נורא. למרות זאת, ובעצם בשל כך, היא הפכה למעין כוכבת בניו יורק של שנות ה-30. הקהל בא לשמוע אותה משמידה אריות של גדולי המלחינים, לצפות בה לוקחת את עצמה ברצינות גמורה ולהיחנק מצחוק.

סוביניר מספרת את סיפורה של גברת פוסטר ג'נקינס דרך עיניו של הפסנתרן קוסמה מקמון, שליווה אותה בתריסר שנות קריירה. ג'נקינס שבמחזה שמע היטב עד כמה היתה גרועה, והיה נתון בחרדה סביב משמעות הסיפור לגבי חייו המקצועיים. גם מבקרים, אגב, שמעו עד כמה היא גרועה, וכתבו על כך בעיתונים. פוסטר ג'נקינס קראה את העיתונים, אבל לא לקחה את הביקורת ללב.» סוביניר - מועדי מופעעוד בתיאטרון באר שבע:» אמיר קריאף: "אין לי פרצוף של פרסים"» נורה: אגדת החורף של תיאטרון באר שבע» שמוליק יפרח: באר שבע היא לא פרובינציה

סיפור "הזמרת הגרועה בעולם", עם כל היותו אמיתי והיסטורי, הוא משל בימתי מעניין במיוחד. הוא מציג חרדות המוכרות לכל אמן, שמא קהלו אינו נהנה בכנות מעבודתו, שמא מחיאות הכפיים הן העמדת פנים, שמא הוא אינו נלקח ברצינות. אם אשה שנתפסה כהלצה הצליחה להתמיד בהכחשה במשך קריירה שלמה ולמלא את הקרנגי הול, מה משמעותה של קריירה בימתית? אם אני גרפומן, האם מישהו יספר לי על כך בכנות? אם אני צייר/פסל/כוריאוגרף/אמן בועות סבון גרוע, האם מישהו יגיד לי את זה בפרצוף?צווחותיה של מסינגר נאמנות לאלה של פפ"ג המקורית. "סוביניר":הפסנתרן מקמון מתקשה להגיד לשותפתו את האמת בפרצוף, כלומר הוא אומר אותה, בהתחלה, אבל ממעיט בכך ככל שחולפות השנים. מולי שולמן, אמן של ממש, ממלא את מבוכתו של מקמון בנפח. אני מת על האיש הזהולא אשכח לו את חסד יצירת המופת מר קולפרט שביים בתיאטרון תמונע. היה מעניין להרהר בתום ההצגה במכנים משותפים בין עבודתו של שולמן כשחקן כאן ובין עבודתו כבמאי שם. יש בעצם שניים: תחכום ועדינות, אה, והומור טוב אמיתי.מפחיד להיות מצחיק

אבל אם מדברים על הומור, חייבים לדבר על רמה מסינגר בתפקיד הדיווה עצמה. מסינגר היא שחקנית קומית אדירה, וזה ידוע. בעצם היא מעבר לכך, היא ליצנית, וזו מחמאה גדולה הרבה יותר. פוסטר ג'נקינס לא היתה מסוגלת להתמודד עם עובדת היותה מצחיקה. מפחיד להיות מצחיק. ההומור הוא כל כך אנושי אבל כל כך רחוק מלהיות כל האדם. מסינגר אינה מפחדת ממנו. היא יודעת שבין שיר לשיר, בין תלבושת מטורפת אחת לאחרת, היא מסוגלת להכניס בדמותה של פוסטר ג'נקינס את כל האדם שהיתה ולעשות עמה חסד. איזה יופי של הופעה.

צווחותיה של מסינגר נאמנות למדי לאלה של פפ"ג המקורית (אפשר להאזין לאורגינל ביוטיוב, הו יוטיוב!), אבל הסיפור כפי שסופר על ידי המחזאי סטיבן טמפרלי חוטא מעט לאמת. במציאות פתר מקמון את התלבטויותיו כבר בראשית הדרך בכך שאימץ שם במה, שבו אנו מכירים אותו. שמו המקורי היה אדווין מקארתור. הוא זכה לתהילה רבה כפסנתרן ובין השאר שימש מלווה לזמרת האופרה הלא מגוחכת כלל קירסטן פלאגסטאד.

באחד מראיונותיו סיפר מקארתור שהקהל המתורבת נמנע בכל מחיר מלצחוק בהופעות, כדי שלא לפגוע ברגשותיה של הזמרת. במחזה דווקא מתוארות ההופעות, ובעיקר הערב ההיסטורי שבו כבשה פפ"ג את קרנגי הול, כאורגיות של צחוק נכבש בקושי, ההופך לשאגות ויללות. אולי זה באמת היה כך, ואולי חייבים להוסיף דרמה לדרמה כדי שתצא דרמה. זה נסלח כל עוד המטען האנושי האמיתי של הסיפור מגיע לצופים באולם.מסינגר היא שחקנית קומית אדירה, וזה ידוע. "סוביניר" (צילום: דניאל קמינסקי)

האם הוא מגיע? כמעט. הדמות שבמרכז המחזה הזה היתה, על פי כל קנה מידה קיים, לוקה בנפשה. אנחנו לא מקבלים צוהר אמיתי להפרעה שממנה סבלה (ואולי "סבלה" הוא מונח גרוע, כי היתה בדרך כלל מאושרת), ולכן לא חווים סימפטיה שהיא תולדה של הבנה. כל עוד פפ"ג היא בסך הכל תימהונית עבורנו, העומק שבמפגש שלנו איתה מוגבל. כאמור, מסינגר מכניסה עוצמה לדמות, אבל אין עוצמה כעוצמתה של הבנה, וכל עוד אין בידינו מפצח אגוזים שיפצח במשהו את תעלומת הביטחון העצמי הבלתי אפשרי של הדמות, ויבהיר לנו מניין היא עשויה לנבוע, אנחנו מצליחים בעיקר לצחוק, עליה, לא איתה.באר שבע היא מקום סימפטי לחוות בו תיאטרון

הצחוק, בכל מקרה, רב. לא ראיתי מעולם את אולם תיאטרון באר שבע משוחרר כל כך. צופים התלוצצו בשורות בקול רם, דבר שלא הפריע לי כלל (ואני קפדן מהסוג הפשיסטי ביותר). האווירה היתה נינוחה ונעימה, דבר שאינו מובן מאליו באולם הזה. מן הסתם באר שבע היא מקום סימפטי לחוות בו תיאטרון, אבל אולמה החדש דומה לחבית פח בדרכה להיות מונחתת על המאדים, וכופה על הצופה דיכאון מוזר. התפאורה הצנועה והחכמה של ניר ארז העבירה אותנו בהצלחה מהחבית לניו יורק, וסייע לה הפסנתר העליז והקליל של אלעד הדר, שנחבא מאחורי הקלעים.

אווירה טובה כזאת עדיפה בהרבה על זו ששרתה ביציעים כששרה פפ"ג, ושהורכבה משמחה לאד וגיחוך משותף. גם אם אין כאן תיאטרון קורע לב, בהחלט מדובר בערב מיוחד, מעניין וכיפי, שמעורר את המחשבה ומגרה את התיאבון לזִמרת סופרן טובה ואמיתית.» סוביניר - מאת סטיבן טמפרלי. תיאטרון באר שבע. ביים: ניר ארז. יום ג' ה-16.10, 20:30, תיאטרון באר שבע

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ