חופרים: ללא יומרה או תובנות, רק הומור טהור - לוח הצגות - הארץ

חופרים: ללא יומרה או תובנות, רק הומור טהור

אורי אברהמי כותב הצגה קטנה ואינטימית בלי גילויים מרעישים על מצב השחקן או האדם, שמספקת שעה וחצי של צחוק והרגשה טובה. וגם אבי קושניר תורם את קולו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יאשה קריגר, עכבר העיר

על במה כמעט חשופה נמצאים שלושה שחקנים בגילאי ה-60 שלהם. למעשה הם נמצאים במרתף שמשמש כחדר השחקנים בתיאטרון. שלושתם שחקני משנה בהצגה שמתרחשת זה עתה על הבמה (שנמצאת מאחורי הקלעים), ההצגה היא 'מלך השערים', קומדיה פרועה בהשתתפות כוכב הבידור התורן, שמגוללת את קורות חייו של כוכב כדורגל מקומי. השחקנים סוחבים מטענים של עייפות, תסכול ומירמור: על זה שהם צריכים לבצע תפקידי משנה מגוחכים, על זה שהכוכב על הבמה מתעלל בהם מול הקהל, על חיי השחקן העלובים שלהם, על עולם התיאטרון, על החיים הדפוקים בכלל.» חופרים - מועדי מופעעוד במדור פרינג':» טקטוניה: חוויה תיאטרלית מרעננת» שנת השפן: המחול הוא סוג של אנימציהזוהי המסגרת העלילתית של המחזה שכתב אורי אברהמי, חופרים, שביים אלדד זיו ושמציג בתיאטרון תמונע. אברהמי גם משחק בהצגה לצד אבי פניני ודני מוג'ה. שלושתם שחקנים ותיקים, שועלי תיאטרון חבוטים, לכל אחד מהם סיפור משלו, חפירה משלו שהוא חופר. איני יודע עד כמה התבסס אברהמי במחזה שלו על הביוגרפיה האישית של כל אחד משלושת השחקנים, אך אני מרשה לעצמי להניח ששמות הדמויות במחזה, שהם כשמות השחקנים (להלן, פניני, מוג'ה ואורי) הם יותר מגחמה. כי כל אחד מהשחקנים מביא לבמה איזו אמת אנושית, שאמנם עטופה במעטה קומי, אך אוצרת בחובה הוויה אנושית שלמה. מתחת לפני השטח של הסיטואציה המגוחכת (בכוונה תחילה) של המחזה, פועמים רגשות המצוקה, החרדה, הקינאה והתסכול של כל אחד מהם.כל אחד מהשחקנים מביא לבמה איזו אמת אנושית. "חופרים" (צילום: ענבל יונה לוי)

הצגות על תיאטרון מסתכנות בדרך כלל ביומרנות, ולעיתים מתקשרות עם עצמן בלבד. הן כאלה שנעשות על-ידי אנשי תיאטרון, על אנשי תיאטרון ולמענם בלבד. אבל זה לא המקרה ב"חופרים". בראש ובראשונה זוהי קומדיה – וקומדיה שעובדת מצויין. השחקנים עושים מטעמים מהסיטואציות הקומיות שהמחזה מספק להם, והבמאי, אלדד זיו, מביים את ההצגה בקצב קולח ובחיספוס שהולם את הריאליזם של המחזה. כדאי אולי לציין רק את עוצמת קולם של השחקנים, שלפעמים מרוב התמסרותם לריאליזם, קשה לשמוע מה הם אומרים.

השחקן כזונה

כבר התוודיתי כאן בעבר על חיבתי להומור גס וולגרי – וזהו הומור שההצגה מפליאה לעשות בו שימוש. החל מגידופי השחקנים האותנטיים ועד להימצאותו האצילית של זין ענק על הבמה - אחד האביזרים שהשחקנים מוצאים בטעות בארגז התפאורות. במהלך ההצגה, הזין מחליף כובעים ויוצר הקבלה, לא פחות מגאונית, למעמדו של השחקן בארץ.

זיו עושה שימוש יעיל בחלל החשוף ובתפאורה הלא רבה בצירוף אביזרים (אנה זיו ומאיה פלג) ויוצר התרחשות דינאמית בעלת מקצב קומי מובהק. תפקיד חשוב משחקות גם התלבושות בהצגה (לירון מינקין), שכן מלבד היותן מקור להגחכת הסיטואציה, הן גם מתקיימות כאמירה בעלת ערך, כדוגמת שחקן שמשחק עציץ או שחקן שמשחק זונה.

אבי קושניר תורם את קולו לדמות כוכב הבידור על הבמה, וניתן לשמוע אותו כשהשחקנים מפעילים, כביכול, את המוניטור במרתף השחקנים. גם כאן נעשה שימוש חכם ביכולתיו הקומיות של קושניר לצורך ביטוי תהליך ההזנייה של התיאטרון והפניית אצבע מאשימה (גם אם בסתר) כלפי השיטה וכלפי הקהל.בראש ובראשונה זוהי קומדיה שעובדת מצויין. "חופרים" (צילום: ענבל יונה לוי)

זוהי הצגה קטנה ואינטימית שיתרונה נעוץ בחסרונה: אין פה את היומרה להיכנס בעובי הקורה. אין פה לא תובנות מעמיקות ולא גילויים מרעישים על מצב השחקן או האדם. החפירה ב'חופרים' היא לא לשם מציאת זהב – היא לשם החפירה. ואם כבר חפירה, אז לפחות שתהיה מצחיקה, הרי אומרים שהצחוק טוב לבריאות, ובצדק – שעה וקצת ישבתי וצחקתי ללא הפסקה, ועובדה: כשיצאתי מההצגה הרגשתי יותר טוב.» חופרים - 4-5 באוקטובר, תיאטרון תמונע

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ