זו היא הארץ: ניסוי של התחכמות פרינג'ית

האשליה הכרוכה ב"זו היא הארץ" מוצלחת מאוד. התוכן פחות קולע

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

מורתי בכיתה י"א ביקשה מאיתנו להתחלק לזוגות, לבחור גטו אחד מאלה שהתקיימו תחת השלטון הנאצי ולחבר על אודותיו עבודה. משום מה מצאתי את המשימה פוגענית, כאילו יש בה זילות השואה. זה היה קשור כנראה לאווירה הכללית בשיעורים. חשתי (ולא הייתי היחיד) שההיסטוריה עוברת בהם טריוויאליזציה והופכת ליריד גטאות שאפשר להתהלך בין דוכניו. משימת הגטאות העניקה הזדמנות לאקט שקט של מחאה, וכך נולד גטו גילדנוב.ישבתי עם חבר לכיתה בבית הורי, שם בדינו עיר פולנית ושמה גילדנוב ואת תולדות יהודיה. שיאו של הסיפור היה במרד גטו גילדנוב, שבמהלכו השתלטו יהודים חמושים על משרד הדואר שבו שכנה המפקדה הגרמנית. ציטטנו רבות מן הספר הלא קיים "בחזרה לרחוב באטורי", שחיבר סופר בשם ולאדק בורשטיין, ניצול לא קיים מגטו לא קיים. בימים שלפני גוגל, מורתנו לא יכלה להפריך את קיומם של גילדנוב ושל בורשטיין, והיתה ודאי נבוכה שלא הכירה את הסיפור למרות היותו דרמטי כל כך. קיבלנו 90 על העבודה, צחקנו רבות והמשכנו בחיינו. גטו גילדנוב קיים. המחזאי והבמאי אייל וייזר, יוצר מעניין ופורה, בורא אותו מחדש ביצירותיו האחרונות, כלומר לא את הגטו הזה ממש, אבל איזו אשליה של מציאות היסטורית טעונה שנוגעת בכאבינו ובעצבינו, ושעלינו להאמין לה בלב שלם.» זו היא הארץ - מועדי מופעעוד במדור פרינג':» טקטוניה: חוויה תיאטרלית מרעננת» מיין ג'רוזלם: סבינה סאובר טורדת את מנוחת הצופהבהצגתו הקודמת מיין ג'רוזלם ברא וייזר בשיתוף עם השחקנית מיכל ויינברג דמות של אמנית גרמנייה. סבינה סאובר שלו פתחה מול הקהל את פצעה האישי מימי איחודה המחודש של גרמניה, ובכך חיטטה באצבע נעלמת בפצעים הגרמניים שלנו עצמנו. ההצגה הנוכחית, זו היא הארץ, שאפתנית עוד יותר מבחינת התעתוע בקהל. היא מוצגת כערב שני מתוך שלושה, שבו מציגים "דחויי פרס היצירה הציונית" מונולוגים אלטרנטיביים. למרות שאין שני ערבים אחרים. בדקתי.שאפתנית מבחינת התעתוע בקהל. זו היא הארץ - הטיזר:בראשית הערב מספרת מעצבת אופנה בשם גלי סודנסקי לקהל סיפורי מעשיות נפלאים. הראשון שבהם הוא על כינוס של הבונים החופשיים במערת צדקיהו, ואת האחרון כבר שכחתי, כי כל כך הרבה פרטים נחלקים במונולוג שלה, תוך כדי שהיא לובשת חליפה בלתי אפשרית וססגונית, ועוצרת מדי פעם לעשות פוזות מלאכותיות של דוגמנית. המונולוג השני נישא בפי איילה אופפר, קולנוענית. היא מספרת על שכנתה אסתר החולה בסכיזופרניה ומתארת כיצד ניסתה לשחזר את זיכרונותיה של אסתר מתקופת השואה. המונולוג השלישי, של רגב הוברמן, מספר סיפור משפחתי שתחילתו בימי העלייה הראשונה וסופו בימי נוער הגבעות.   כל שלושת נושאי המונולוגים הם בדיה, דמויות בהצגה, לא משתתפים בה. תסמכו עלי. מאז גילדנוב המציאו את הגוגל, עשיתי עליהם חיפוש, וההקשר היחיד שבו מופיעים שמותיהם הוא באזכורים של "זו היא הארץ". שחקני ההצגה זוכים לקרדיט רק בפירוט בשפה האנגלית של תורמים לפרויקט, המופיע בתוכנייה. עד שאיתרתי בזיעת אפי את הפירוט הנ"ל, לא היה לי מושג מי היו אלה שהופיעו לפני, והייתי מלא בלבול. הבנתי איך הרגישה מורתי להיסטוריה מול מהתלתנו השחצנית והמעליבה והתמלאתי חרטה.נוגד את המיינסטרים, האמנם? יוצרי תיאטרון לא חייבים לקהל אמת כפשוטה, אלא רק אמת מעמיקה. האשליה הכרוכה ב"זו היא הארץ" מוצלחת מאוד, ומוסיפה עניין לעשייה התיאטרונית של וייזר. אבל מה לגבי התוכן? שמה של ההצגה מבטיח שבירה של כללים שהיא מעבר לצורה. אם אלה הם דחויי פרס היצירה הציונית, ודאי הם מביאים איתם תוכן הנוגד את המיינסטרים. האומנם?בהרהור במונולוגים מתחוור שהתוכן לא נוגד את המיינסטרים אלא מחטיא אותו במכוון. הדבר אמור בעיקר במונולוג השני, "המציגה הינה חולה", המתאר את מערכת היחסים שלנו עם זיכרון השואה כדרך מרוצפת כוונות טובות המובילה לגיהינום. נושאת המונולוג (נטלי פיינשטיין) "מפילה" על שכנתה חולת הנפש זיכרונות שהשכנה עצמה כלל לא נשאה עמה, בניסיון להעניק לבניין שבו היא גרה משמעות ולמצוא את מקומה בו. המונולוג הוא עיסוק מעניין בכאבו ובבלבולו של הדור השלישי, שפשוט אין בו די ממלכתיות כדי להיחשב ראוי. הדרך שבה אנחנו אמורים לחשוב על דברים הובנתה בקשיחות, ואסור לנו לחרוג ממנה במילימטר. בלי תחושה של מגע אמיתי עם אמירה. "זו היא הארץ" (צילום: רמי מימון)אותו הדבר נכון לגבי סיפורו של רגב הוברמן (נטע ויינר), שמציג את תולדות הציונות כולה בניחוח אירוני לא צפוי, ועוד מפיו של איש מאחזים, בעוד המונולוג הראשון, זה של מעצבת האופנה (אפרת ארנון), מכניס אותנו למצב תודעה שבו אנחנו מוכנים לספוג הכל, אפילו סטיות מהנרטיב המוכר. וייזר מבצע עוד ניסוי אינטנסיבי שמניב פרי, אבל לפרי הזה יש קליפה עבה מדי של התחכמות פרינג'ית. אני סמוך ובטוח שחלק מהצופים יצאו עם רושם אבל בלי תחושה של מגע אמיתי עם אמירה. מגיע לווייזר פרגון על יצירתו המעניינת, ולשחקניו העלומים על כישרונם הרב מאוד, אבל גם אזהרה מפני זחיחות יתר ומהתענגות ילדותית על אשליה מוצלחת. » זו היא הארץ, מאת ובבימוי אייל וייזר. 14-15 באוקטובר, תיאטרון תמונע.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ