פימה: המעבר מהספר לבמה לא צולח

המשחק כשרוני, הבימוי מוקפד והטקסטים קולעים למטרה. ובכל זאת העיבוד לספרו של עמוס עוז לא מצליח להיות יותר ממעניין לפרקים ורדום בשאר הזמן

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

"חייבים להשתדל להיות טובים. כל עוד העיניים פקוחות והאזניים שומעות. אילו רק ידענו איך, באיזה מובן".

זהו משפט הלקוח מהאפילוג החותם את ההצגה פימה של תיאטרון אנסמבל הרצליה. כבדרך אגב, מצליח המשפט התמים הזה לגעת לא רק בחיבוטי נפשו של גיבור ההצגה, כי אם גם בצורת ההצגה עצמה ובפועלו של תיאטרון אנסמבל הרצליה בכלל.

פימה (דבל'ה גליקמן) הוא גבר כבן 50, גרוש, מתגורר בירושלים, עובד כפקיד במרפאה גניקולוגית. יש לו מחשבות על המצב הפוליטי בארץ ובעולם, מחשבות שלא תמיד מתישבות עם ההשקפות של אביו הזקן (אלכס פלג), שתומך בו כלכלית. יש לו גם מחשבות על מצבו האישי, אותן הוא דואג לחלוק עם אשתו לשעבר (אפרת לביא) ובעלה הנכחי (יואב הייט). לכולם כבר די נמאס לשמוע את הדיבורים המבולבלים שלו, למעט אנט (דינה בליי-שור), אישה שהכיר במרפאה הגניקולוגית ושסוחבת אותו לדייט הזוי.» פימה - מועדי מופעעוד בתיאטרון אנסמבל הרצליה:» הילכו שניים יחדיו: היסטוריה ותיאטרון בשילוב מנצח» אברם: איך מדברים על התחנה המרכזית בלי פוליטיקה?אדם אבוד שאינו יודע איך לחיות את חייו. "פימה" (צילום: גדי דגון)בזה מסתכמת, פחות או יותר, העלילה של 'פימה', עיבוד תיאטרלי לספרו של עמוס עוז 'המצב השלישי'. אך תהיה זו החטאה לעיקר לומר שההצגה הזו מתבססת על העלילה, שכן למרות הסיפור הדל, החלק העיקרי של המחזה הוא מצבו הנפשי-קיומי של הגיבור, של פימה. במהלך שעה של הצגה לא מפסיק פימה לחפש אחר משהו. גליקמן-פימה מסתובב על הבמה לבוש פיג'מה, כאשר שאר הדמויות לבושות בבגדים רגילים. הוא סהרורי בתוך חלום, אדם אבוד שאינו יודע איך לחיות את חייו. זהותו האישית נטמעת בזהות לאומית, יחסיו עם אנשים ונשים מתערבבים עם עמדותיו לגבי יחסי עם לעם, כובש ונכבש. פימה הוא ספק משורר-ספק נביא-ספק סתם תמהוני. החיפוש שלו, במילותיו של עמוס עוז, הוא אחר 'מצב שלישי': לא ערות, לא שינה, אלא משהו אחר, מצב של "אור שמציף אותו מבחוץ ומבפנים", מצב של גילוי ותובנה לגבי חייו וחיי עמו. המשפט שמצוטט למעלה הוא התשובה הבהירה ביותר שמוצא פימה (לעצמו ולעם היהודי) בסוף ההצגה: הוא חייב להשתדל להיות טוב – הוא רק לא יודע איך.

מישהו צריך לנער את האבק

דב'לה גליקמן סוחב את ההצגה על גבו בכישרון רב, תוך שימוש בניואנסים הקומיים שלו, שבמצב הזה ממחישים המצוקה, חוסר האונים והתקיעות. גם דינה בליי-שור מרוממת את ההצגה בנוכחותה מלאת החן ואלכס פלג מרתק בתפקיד האב המבוגר. עיצוב הבמה המעניין (דנה צרפתי) מורכב ממספר חללים המופרדים על-ידי אינספור קופסאות נעליים שמכילות מכתבים ישנים, תמונות ורסיסי חיים של פימה. במהלך ההצגה הוא פותח את חלקן ונובר במטען המאובק שהן מכילות, מטען של זהות. בכלל, התחושה הכללית של ההצגה היא של עיסוק בשאלות מעלות-אבק של זהות אישית וקולקטיבית. אך באין תשובה לשאלות אלו, ובאין דרך חד-משמעית ל"איך ובאיזה מובן" לעסוק בהן, בוחרים היוצרים בכוונה תחילה רק להתבונן באבק הזה. אף אחד פה לא דופק על השולחן בכדי לפזר אותו.

על עיבוד ההצגה אמונים נולה צ'לטון (שגם ביימה) ואסף אופק. גם העיבוד וגם הבימוי "משתדלים להיות טובים". לפרקים זה עובד - כמו בסצנת הדייט הנהדרת או במונולוג הסיום המרגש - ולפרקים זה טרחני ומתקשה להתרומם. בעוד שהטקסטים בהצגה קולעים למטרה, וכך גם הבימוי המוקפד, על הבמה, הדמויות חייבות לפעול כל הזמן. ברגעים בהם הן מתבוססות בהתבוננות פילוסופית – המתח יורד והתוצאה פחות מעניינת.

לעבד ספר למחזה אינו דבר פשוט, ובטח שלא ספר כזה, שעיקרו הוא המצב הפנימי של הגיבור. התוצאה, כאמור, מעניינת לפרקים, אך לרוב היא מעט רדומה. אולי זה המעבר מהספר לבמה, אולי זה החיטוט האובססיבי במצפון היהודי-ישראלי, ואולי פשוט עמוס עוז ונולה צ'לטון (שהיה מרגש לראותם עומדים יחד על הבמה בסוף ההצגה), ממרום שנותיהם וניסיונם – מבינים משהו שאני עדיין לא מבין.עיסוק בשאלות מעלות-אבק של זהות אישית וקולקטיבית. "פימה" (צילום: גדי דגון)מנסים לאתגר דבר אחד נוסף ראוי לציין בהקשר של ההצגה הזאת, או יותר נכון בהקשר של תיאטרון אנסמבל הרצליה, שבו היא מועלית. "להשתדל להיות טובים" יכולה להיות סיסמה נהדרת. למעשה, אני די בטוח שלא ימצא אדם או תיאטרון שלא פועל על-פי סיסמה זו. אלא שדרוש יותר כדי להפוך את הסיסמה לדרך פעולה ממש, כפי שעושה תיאטרון אנסמבל הרצליה בהצגותיו האחרונות. הקושי נעוץ בדיוק בכך שלא יודעים "איך ובאיזה מובן". ואז אפשר "להשתדל להיות טובים" בכל מיני דרכים, כמו לספק בידור להמונים, כמו לרדד תכנים לרמת תוצר מיידי שהקהל יכול להזריק לוריד, כמו לעשות תיאטרון זול (בכל המובנים) בתואנה שאין כאן כסף לתיאטרון. ואפשר גם, כמו במקרה של הרצליה, להשתדל להיות טובים בדרכים אחרות. כמו להעז, כמו לנסות ולאתגר את הקהל, כמו לחפש חיפוש שהוא ביסודו חיפוש אמנותי. נכון, לעיתים במסע החיפוש מוצאים יותר ולעיתים פחות. אך יש גם שיאמרו שהמסע עצמו – הוא היעד.» פימה - 22-23 בספטמבר, תיאטרון אנסמבל הרצליה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ