לא ביום ולא בלילה: חד ממדי, רגשני וצפוי - לוח הצגות - הארץ

לא ביום ולא בלילה: חד ממדי, רגשני וצפוי

"לא ביום ולא בלילה" היא הצגה שטאנצית כל כך, שהמילים "הבימה 2012" ממש כתובות על מצחה

יובל בן עמי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל בן עמי, עכבר העיר

טוב, כנראה צריך לכתוב את הביקורת הזאת. חבל. היושב במרומים, למה עשית ממני מבקר תיאטרון? אני אוהב את האנשים שעושים תיאטרון ולא רוצה לעצבן אותם. מה אכפת לי שהם גורמים לי להתפתל בכיסא פה ושם? ככה זה. מי שלא נכשל, כנראה לא ניסה.אוקיי, בואו נאחז במשפט האחרון כצידוק לפסקאות הבאות. כאשר אי הצלחה היא תוצאה של ניסוי שכשל, היא לגיטימית, כאשר היא תוצאה של התחמקות מניסוי, היא אירוע מצער. בתיאטרון הבימה, התיאטרון המסחרי הלאומי של ישראל, מזמן החליטו לוותר על ניסויים. מדי פעם מישהו מנסה לעשות משהו מקורי יחסית ונותנים לו, אבל הכלל הוא שדבקים בקו של אירועים מצערים. לא ביום ולא בלילה היא דוגמה מצוינת לתוצאה: הצגה שטאנצית כל כך, שהמילים "הבימה 2012" ממש כתובות על מצחה.» לא ביום ולא בלילה - מועדי מופעעוד בהבימה:» שרי המלחמה: הגסות הבלתי נסבלת של השלטון» כמעט נורמלי: הבימה עולה על הגל» קוויאר ועדשים: המסיבה של מושונובאולי ב-68 זה היה יכול להיות להיט. "לא ביום ולא בלילה" (צילום: ז'ראר אלון)מדובר בהצגה קאמרית לשלושה שחקנים, עיבוד מחודש למחזה של אברהם רז שעלה לראשונה ב־1968. צחיק (ארז רגב) הוא חייל צה"ל שנפגע בעיניו בפעילות מבצעית. הוא מעביר את ימיו במחלקת העיניים של בית החולים, שם הוא מנג'ס לאחות יעל (הדר רצון־רותם) ומתעב את שכניו למחלקה, שרובם אנשים מבוגרים. יום אחד נכנסת לחדרו אחת משכנותיו אלה, אשה שלשונה עברית ממורקת וזיכרונותיה המושבות הנושנות. שמה סוקולובה (ליא קניג). עיניה הפגומות של סוקולובה מטעות אותה והיא חושבת שהאיש שלפניה הוא אדם בשם סנדר, ספק חבר ותיק, ספק אהוב עלומים. צחיק משחק את המשחק, ולאט לאט (בעצם חיש מהר) נסחף לתוכו ומאמץ את זהותו של סנדר. האחות יעל נחרדת מהמתרחש לנגד עיניה. והיתר הוא תערובת של קומדיית מצבים עייפה ודרמה לא אמינה. ב־68' היה תיאטרון ברוח זאת מקובל מאוד, ואולי הצליח לכבוש בקלות רבה יותר עיניים בנות התקופה. אבל עברנו כמה דברים מאז.אפילו קניג לא מצילה בעצם רז מתאר במידה רבה את ראשית התהליך שעיקר את מחזהו שלו. צחיק ציני כלפי העבר ומנותק ממנו, בעוד סוקולובה נאחזת בו. כצופים, אנחנו מזדהים איתה, בעזרת נוכחותה הבימתית ועבודתה המופתית של קניג. זוהי באמת אמנית אדירה, שהשפעתה על הסובבים אותה רבה, בין שהם על הבמה ובין שהם בקהל. היא מרימה את ההצגה ברגעים רבים, אבל מתקשה להציל אותה, ובסופו של דבר מדובר בתיאטרון מחצר"ץ: מלא בסתירות, חד ממדי, צעקני, רגשני וצפוי. על מנת להוכיח שאני לא מוציא את דיבתה של ההצגה רעה, אתן דוגמה לכל אחד מן הסעיפים הללו: מלא בסתירות – יכול להיות שלא הבחנתי במשהו, אבל לא ברור לי כיצד ומדוע הגיע עיתון לחדרו של חולה עיניים שאינו מסוגל לקרוא. כלומר, ברור שמישהו יכול להביא לשם עיתון, אבל זה חייב להיות מוסבר במחזה. אקדח שיורה במערכה השלישית חייב להיות תלוי על הקיר בראשונה. ומה עם השושנים, שאמורות לצמוח בגינת בית החולים ומוצאות את דרכן לאגרטל בחדרו? הרי אמרו לו שגזמו אותן ואז הסתבר שלא, ואולי אלה כלל לא אותן שושנים? ומה עם עיוורונו? הוא נתקל ברהיט בדיוק ברגע שבו הוא מפקפק בכך שייתקל במשהו, אבל איכשהו לא נתקל בשום דבר אחר כך. אני מבולבל.חד ממדי – מה שהיה מציל את ההצגה הזאת זה עלילת משנה, למשל כזאת שמתפתחת מדמותה של יעל. ליעל אין חיים מלבד היותה אחות בבית החולים. אין לה עבר, אין לה בית. אין לה סיפור מלבד סיפורם של שני אלה, שאותם היא מנסה להציל זה מזה. בתיאטרון מלא ועגול אין דמות משנה, יש דמויות ראשיות בהצגה שלפנינו, ודמויות ראשיות בהצגות אחרות, שמהן אנחנו רואים רק טפח. צעקני – ברגע השיא של צחיק ויעל הם זועקים זה על זה. מותר לצעוק על במה, אבל חבל, כי הקהל לא מאזין באותה צורה והדרמה הולכת לאיבוד. בכמה רגעים אחרים מתפרץ צחיק על סוקולובה במפתיע, ביטוי של אנרגיה אלימה שהוא נושא בקרבו לאורך ההצגה כולה. היא לא ממש נרתעת וזה לא אמין. לתשומת לבו של הבמאי רועי הורוביץ.הכל צפוי כאן בעצם, מלבד התפאורה. "לא ביום ולא בלילה" (צילום: ז'ראר אלון)רגשני – כולם כל כך סנטימנטליים. יעל מדברת על הציפייה לאדם אהוב שהלך ואולי ישוב, ועל איך כל רשרוש מעבר לדלת גורם לה לחשוב שאולי זה הוא. רמיזה זו לחיים רגשיים היא הדבר הכי קרוב לנפח שמתגלה בדמותה, אבל זה נפח קלישאי להחריד. צחיק שומע לפתע בתוך ראשו את הדי הקרב (אנחנו שומעים אותם מתוך הרמקולים: בום בום בום!), ויש כמובן את סוקולובה וזיכרונות המושבה שלה, שהם נקיים וספרותיים מכדי שיהיו אמינים, בעיקר בהתחשב בעובדה שהיא מגוללת אותם, או חושבת שהיא מגוללת אותם, בפני בן גילה שהיה שם איתה. לפחות קניג יודעת לנקות את הסנטימנטליות מהופעתה ולהכיל במקומה רגש עדין.צפוי - הכל צפוי כאן בעצם, מלבד התפאורה, בעיצוב מושיק יוסיפוב, שהושקעה בה מחשבה מסוימת. לא לגמרי הבנתי מהי המחשבה הזאת ואיך היא מתקשרת במבנה האליפטי שעל הבמה לנושאי הזיכרון, הזקנה וחרדת קהות החושים העולים במחזה. אלה הם נושאים חשובים, יפים, מרגשים, מעניינים. עצוב לראות אותם מוחמצים.

» לא ביום ולא בלילה - מאת אברהם רז. ביים: רועי הורוביץ, הצגות הבאות ב-2-4 בספטמבר, 20:30, הבימה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ