אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שנת השפן: המחול הוא סוג של אנימציה

"שנת השפן" של האנימטורית אסנת ולד והכוריאוגרפית אפרת רובין היא יצירה אסתטית ייחודית ושוברת מחיצות

תגובות

"לכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה", אמר פעם אלביס קוסטלו. מניסיוני, לכתוב על מוזיקה דווקא קל, ובעצם די קל לרקוד על ארכיטקטורה: נסו לרגע לעצב מחול קטן שמציג את צורת ביתכם או את מגדל אייפל ותראו שהתנועות נובעות מעצמן.

מה שקשה הרבה יותר הוא לכתוב על מחול. אני מעריץ מבקרי מחול וקורא ביקורות מחול בהשתאות. כל כך הרבה כלים ניתנים בידי כמבקר תיאטרון שלא ניתנים בידי הכותבים על מחול. אני יכול למשל לספר את סיפור המחזה, בעוד שמבקר המחול נתקל לעתים קרובות ביצירה שאין לה נרטיב כלל. שורה של שייקספיר אפשר לצטט ולנתח, אפשר להשוות את פרשנותו של איתי טיראן לזו של ג'ון גילגוד ולחנטרש בלי סוף, אבל מה עושים עם עשר דקות מהממות של יסמין גודר שמותירות את הצופה ללא מילים?» שנת השפן - כל הפרטיםעוד בפרינג':» משחק באש: ערכת כיס של קלישאות בורגניות» מיין ג'רוזלם: סבינה סאובר טורדת את מנוחת הצופהמהסיבה הזאת אני נרתע מלפקוד הצגות של תיאטרון תנועה. מה אם יהיה בהן יותר תנועה מתיאטרון? המופע שנת השפן, של האנימטורית אסנת ולד והכוריאוגרפית אפרת רובין, מבטיח שאת המחול יאזן לפחות ממד אחד אחר של יצירה: אנימציה. אבל מה אם האנימציה תהיה מופשטת? מה אם לא אצליח לקחת מהחוויה שום דבר שאפשר לתאר בצורה קוהרנטית? איך אכתוב?יד אלוהים מעבירה דמויות על פני המרחב. "שנת השפן":"שנת השפן", יצירה בת שעה שגובשה עבור פסטיבל קליפה אדומה בתיאטרון קליפה, התגלתה כהתממשות כל הפחדים הללו. ראשיתה בסרט אנימציה "סטופ מושן" עשוי תמונות של אנשים אמיתיים. האנשים, הלבושים בשחור ולבן, מתנהלים בחדר צבוע לבן ומבצעים בו מיני מעשים, חלקם יומיומיים, חלקם משונים. ידה של שחקנית ממשית מתערבת בסרט כצללית. היא משמשת בו "יד אלוהים" המעבירה דמויות על פני המרחב ומבצעת בהן מניפולציות. אחר כך רוקד בחור אמיתי - הרקדן אופיר יודילביץ' - בתוך חלל תחום שיש בו טלוויזיה. בתום מחולו מוקרן על פני החלל שבו רקד סרט אנימציה ובו הוא נראה לוגם כמויות בלתי אפשריות של פולי קפה קלויים. אל יודילביץ' מצטרפים הרקדנים יובל גולדשטיין ואפרת לוי. על פי לבושם השחור והלבן (לבושו של גולדשטיין, חליפת פומה עם אוזני דובון, מגניב במיוחד), הם הם הדמויות מהסרטון. מול עינינו מתממש משחק מורכב בין אנימציה לתנועה, חקירה אסתטית אינטלקטואלית.מסקנות החקירה אינן מובנות מאליהן. האנימציה כל יכולה, אבל אינה חיה, המחול חי, ועל כן גם מעביר רגש ברמה אחרת, אבל הוא מוגבל על ידי חוקי הפיזיקה. האנימציה אף היא מעין מחול (שהרי יש בה עיסוק קפדני בתנועה ובמקצב. ולד הסבירה את הזיקה הזאת יפה בראיון לאלעד סמורזיק ב"גלריה"). אולי גם המחול הוא סוג של אנימציה.רגע הניצחון של המחול מתרחש לקראת סוף ההצגה, בדואט מרהיב של יודילביץ' ולוי. החלל המוגבל מאפשר לשניים "לטפס על הקירות" תרתי משמע. שניהם רקדנים נפלאים, והאפקט משגע, אבל לא מדובר בניצחון כי לא מדובר בתחרות אלא בשיתוף פעולה מרשים ומרתק בין שני סוגי מדיה. ממש כפי שיד אדם נשלחת לתוך סרטון אנימציה, כך מוצא המחול את דרכו אל הסרטון והסרטון מוצא את דרכו אל המחול.הרהורים של מבקר תיאטרון

אז מה אומרים על דבר כזה? אפשר אולי לקשור בין ממדיה השונים ולהפיק מסקנות רעיוניות. במהלך המופע פוצח גולדשטיין במונולוג שנושאו אסטרולוגיה סינית ומצחיק את הקהל מאוד. אולי זוהי נקודת אחיזה? האסטרולוגיה מציגה אותנו ככלואים בדפוסים של גורל ואישיות, ממש כפי שהדמויות בסרט האנימציה כלואות במסך, ממש כמו שהזוג המחולל כלוא בחלל התחום. "שנת השפן" הוא ציון של שנה בגלגל המזלות הסיני. אולי היצירה היא היפוכו של הרומן "שנת הארנב", שעסק באפשרות של בריחה, והיא מציגה מציאות שאין ממנה בריחה?שטויות. כל אלה הרהורים של מבקר תיאטרון שרגיל שמאכילים אותו בכפית, ושנקלע למשהו שאפילו אינו מחול, משהו שהוא יצירה אסתטית ייחודית, שוברת מחיצות ובהחלט יפהפייה. "שנת השפן" היא יצירה צעירה ובוגרת כאחת, שנוהגת בצורה האמנותית באמון ובביטחון ושהצפייה בה מסבה תענוג רב לצופה.

מציאות שאין ממנה בריחה. "שנת השפן" (צילום: אסנת ולד ואפרת רובין)ולד ורובין משתמשות בציטוט של ויטגנשטיין כדי לסייע לקהל לרדת לעומק דעתן: "נניח שלכל אדם היתה קופסה שבתוכה יש דבר מה שאנו קוראים לו 'חיפושית'. לעולם לא יוכל אף אחד להתבונן בקופסה של זולתו, וכל אחד אומר שהוא יודע מהי חיפושית רק מהתבוננות בחיפושית שלו עצמו". אמנות כמו שלהן היא הזמנה להציץ בחיפושית מסוג חדש ולנסות להגדיר מחדש מהי חיפושית, מהו שפן, מהי במה ומהו מסך ומה אפשר לעשות עם כל אלה. בפסקה האחרונה שנותרה לי אני רוצה להמליץ על הצגה אחרת, שונה מאוד, שגם היא ניזונה ממילותיו של פילוסוף פורץ דרך. ירושלים החדשה של תיאטרון החאן, על פי מחזה של דיוויד אייבס, הוא ניסוי נועז ומעניין שתוצאתו הצלחה מרשימה. הניסוי: להפוך את רעיונותיו של ברוך שפינוזה בדבר אלוהים לאירוע תיאטרוני. אלביס קוסטלו ודאי היה אומר: "להמחיז תיאולוגיה זה כמו לשורר פיסול בעיסת נייר" או משהו כזה. מצטייר שגם זה אפשרי. בראבו.

» שנת השפן. מאת אסנת ולד ואפרת רובין. תיאטרון קליפה

כתבות שאולי פספסתם

*#