פרימה דונה: אין כבוד לנשים או לקהל - לוח הצגות - הארץ

פרימה דונה: אין כבוד לנשים או לקהל

ההצגה של תיאטרון גשר חסרה כל קונספט, לא מייצרת אינטימיות ומשתמשת בבדיחות קרש גסות

יובל בן עמי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל בן עמי, עכבר העיר

ההצגה פרימה דונה נפתחת ברצח של אשה. זוהי דסדמונה, גיבורת "אותלו" של שייקספיר, שנרצחת במיטתה בראשית המערכה הרביעית של המחזה.אנחנו צופים בסצנה כפי שהוצגה באנגליה של המאה ה־17, כאשר את דסדמונה מגלם גבר: השחקן הבריטי הגדול אדוארד קינסטון, שאותו בתורו מגלם סשה דמידוב. בקרוב יסתיים תור הזהב של שחקנים גברים המגלמים נשים. צו של המלך יאפשר לשחקניות של ממש לעלות על הבמה. קינסטון ימצא את עצמו במקום שבו יימצאו אחריו דמויות בדיוניות אחרות, כמו לינה למונט, השחקנית המעצבנת מ"שיר אשיר בגשם", או ג'ורג' ולנטין מתוך הארטיסט, ששניהם התקשו להסתגל לראשית עידן הסרטים המדברים.הדילמה של קינסטון מוכרת לנו אם כן, ובכל זאת היא מעניינת. חילופי מגדר נתפסים עבורנו כחתרניים או קומיים, והנה הצגה המחזירה אותנו לעידן שבו נתפסו כמעשה אלגנטי אך שמרני. זה נושא מרתק. מגיעה לו הצגה טובה, וההצגה הזאת לא טובה מכמה וכמה בחינות.» פרימה דונה - מועדי מופעעוד בתיאטרון גשר:» סשה דמידוב נכנס לנעליו של גיי שונא נשים» מנכ"לית גשר: "היינו על סף סגירה"» יונה ונער: לאן נעלם הסאבטקסט?נתחיל מבראשית - מרצח האשה. המחזה, פרי עטו של המחזאי האמריקאי בן זמננו ג'פרי האצ'ר, שזכה גם לעיבוד קולנועי, לוקה בשוביניזם מדיר שלווה. יש בו שתי דמויות נשיות ראשיות: האחת היא נל גווין, פילגשו של המלך (רות רסיוק), השנייה היא מריה, מלבישתו של קינסטון (דנה מיינרט), שהופכת להיות השחקנית הראשונה בבריטניה. נל היא בדרנית קברטים זולה בעלת הומור מלוכלך. מריה היא שחקנית מלאה קפריזות וחרדות "נשיות" שלא מצליחה לבצע את תפקידה על הבמה עד שמופיע גבר מושיע ומביים אותה.שוביניזם מדיר שלווה. "פרימה דונה" (צילום: גדי דגון)הדרך ארוכה מבולגריה לישראל בעוד המחזה אינו נוהג כבוד בנשים, ההפקה אינה נוהגת כבוד רב בקהל, או אולי היא נוהגת בו כבוד רב מדי, ומצפה שהניימדרופינג מן ההיסטוריה האנגלית יעשה את עבודתו ומשמעות תיווצר מעצמה. אלכסנדר מורפוב הבולגרי הוזמן לביים את ההצגה בגשר והביא עמו מעצב תלבושות מארצו, את ניקולא טורמנוב. ייתכן שקיימים פערי תפיסה עמוקים בין התיאטרון הישראלי לבולגרי, אבל ממקום מושבי בקהל היה קשה לאתר קונספט מלבד הבלגן.ההתרחשות מוצבת במרחב שאינו בריטניה של המאה ה־17, אבל גם אינו שום מקום אחר בשום זמן אחר. יש מיקרופון, יש מציתים לסיגריות, ויש באוצר המילים מונחים כמו טרנסווסטיט (שטבע הפסיכולוג מגנוס הירשפלד בראשית המאה ה־20). נחמד לשחרר מחזה תקופתי מתקופתיותו, אבל כשהוא עוסק בטרנספורמציה היסטורית, שחרור כזה מחליש את התהליך המתרחש לנגד עינינו ויש לפצות עליו באופנים אחרים.תיאטרון גשר לוקה מלכתחילה בבעיה חוזרת ונשנית: הוא מתקשה לייצר אינטימיות. אפשר להאשים בכך את החלל של אולם נגה, או את התפיסה הבימתית של יבגני אריה, אבל תהא אשר תהא הבעיה, מורפוב לא טרח לפתור אותה. ההצגה נפתחת כשלמעלה מתריסר שחקנים, שאת דמויותיהם טרם זכינו להכיר, מצויים על הבמה בו זמנית. הם מצויים בסביבה אינטימית לכאורה: מאחורי הקלעים של תיאטרון, אבל אנחנו לא שותפים לבדיחותיהם הפנימיות ובעצם מרגישים דחוקים החוצה מרגע עלות המסך.הבדיחות עצמן, רובן בדיחות קרש מכוונות, חלקן גסות מאוד ("צ'יטי צ'יטי גנג בנג) וכולן גורמות לצופה תחושה של אי נחת. הדרמטורג רועי חן אשר על הנוסח העברי הוא בדרך כלל המלאך המושיע של גשר והמפתח להצלחתן של הצגות. כאן הוא תורם במשהו לברדק הכללי. אילו מוקם ההומור הגס בהקשר של תרבות רוקוקו דקדנטית, ניחא, אבל כאן אין הקשר תקופתי של ממש, ואנחנו סתם חשים שבזים לנו.דמויות לא משכנעות שמרתי מאתיים מילה לסוף כדי לדבר על משחק, אבל אין הרבה מה לומר על המשחק. דמידוב אינו כובש בתפקיד הראשי. קינסטון שלו די אנטיפת כשחקן מהולל בדראג, ולכן לבנו לא ממש יוצא אליו כשהוא מתגלגל ברחובות מובטל ואומלל. מיינרט מגלמת מריה שאילו היה ניתן לה מרחב רב יותר, אילו היתה ההצגה מתמקדת בה, אולי היינו מפיקים ממנה משהו. אבל במצב הקיים היא מתחילה בנחישות שמתחלפת מהר בכניעות, פגיעות והססנות. כל אלה אינן מצטברות לכדי דמות של ממש. אנחנו לא שותפים לבדיחות הפנימיות. "פרימה דונה" (צילום: גדי דגון)יותר מכל הזכירה לי דמותה של מריה את סופי נבו, גיבורת "צופן דה וינצ'י". בעמודיו הראשונים של הספר מחוללת סופי מהלך מדהים של אומץ ומושיעה את הגיבור, ובשאר הספר היא מזדנבת אחריו חסרת אונים. מריה עוברת על החוק בתחילת המחזה. היא מופיעה על במה כדסדמונה באופן פיראטי ולא פוחדת לגלות את הדבר למלך. לאן הולך כל המוג'ו שלה פתאום? תעלומה. אז מה נשאר? רק לציין רגע שהרשים בכל זאת. בחצייה השני של ההצגה מגיע קינסטון אל המלך לבקש שיותר לו ולדומיו לשוב אל הבמות. המלך עסוק במחול פלמנקו עם פילגשו, הוא בשמלה, היא במכנסיים. קינסטון מבצע מולם מבחן בד לתפקיד של גבר – אותלו. הוא נכשל. זה הרגע הטוב ביותר של דמידוב על הבמה, וצביעותו של המלך (אלון פרידמן) מוצגת בעוצמה ובהומור אפל. יש משהו שלם בסצנה הזאת: היא כולה מושכת לאותו כיוון, בלי להתפזר. היא גם באמת מספרת משהו על יחסו הצבוע של העולם לתפקידי מגדר ולהקפדה על שימורם, נושא חשוב שמגיעה לו הצגה ממוקדת ומוקפדת יותר. 

»פרימה דונה, מאת ג'פרי האצ'ר. תיאטרון גשר. ביים: אלכסנדר מורפוב, הצגה הבאה - 21.8, 20:30.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ