ריצ'רד השלישי: איתי טיראן נוצץ אבל לא הכל זהב

בניגוד ל"ריצ'רד השני" המרגש והמעודן, "ריצ'רד השלישי" פוזל לכיוון המגניבות ומתקשה להעביר את המניעים האמיתיים שמפעילות כל אחת מהדמויות. למרות תצוגות המשחק המרשימות, התוצאה הסופית צעקנית ולא מספיק משכנעת

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

להעלות בו זמנית את ריצ'רד השני ואת ריצ'רד השלישי על אותה הבמה זהו פרויקט שאפתני, בלשון המעטה. לאחר שראיתי את "ריצ'רד השני" בתחילת השבוע, יצאתי מהאולם בהרגשה כי השאפתנות משתלמת. כיוון שבשתי ההצגות מדובר באותו הבמאי, בקאסט דומה של שחקנים ובאותו הצוות המעצב – הציפיות שלי מ"ריצ'רד השלישי" היו גבוהות. מה רבה הייתה הפתעתי כשנוכחתי לדעת שמדובר בהצגה בעלת איכויות שונות לגמרי, שלא לומר הפוכות מההצגה הראשונה. » ריצ'רד השני - כל הפרטים» ריצ'רד השלישי - כל הפרטים

לא צריך להיות גאון כדי להבין את סיפור העלילה ב"ריצ'רד השלישי". במהלך שעתיים וחצי של הצגה, הברנש המנוול הזה, שהטבע קילל אותו בנכות ובכיעור, רוצח את כל משפחת המלוכה והאצולה שנמצאים סביבו כדי לתפוס את כס המלכות. בסוף הוא כמובן מקבל את הגמול שמגיע לו, לא לפני שנשמות המתים אותם רצח טורדות את שנתו ומתנקמות בו בדרכן. ריצ'רד השלישי הוא דמות קנונית במחזאות העולמית. אולי כאן נעוץ הקושי בלהציג אותו על הבמה, בגלל שיש הרגשה שצריך להמציא אותו מחדש, לעשות אותו טוב יותר מכל קודמיו. זוהי דמות ארכיטיפית, אב-טיפוס של נבל. לאורך ההיסטוריה של התיאטרון הוצגו אינספור אינטרפרטציות לדמות המיוחדת הזאת. חלקן היו קודרות וחלקן משעשעות, חלקן מעוררות הערצה ואחרות מעוררות גיחוך. עוד בקאמרי:» ריצ'רד השני: חווית תיאטרון נדירה» איתי טיראן: "לתיאטרון הישראלי חסר אומץ"» מגרש המשחקים של קרן מור ומנשה נוי

תעלומת הפעולה הפנימית לאורך המחזה ריצ'רד משתף את הקהל במזימותיו ותחבולותיו ומכניס את הצופים בסוד רשעותו. השאלה עליה צריך לענות הבמאי היא מה ישיג בכך השחקן: הזדהות? אנטגוניזם? הפתעה? אפקט קומי? הבמאי ארתור קוגן מביים את ההצגה הזאת ברוח הקומדיה והגרוטסקה. דמותו של ריצ'רד (איתי טיראן) מוצגת כליצן אכזרי שכל הדמויות סביבו נחרדות ממעשיו והוא צוחק על כך בגלוי. אין בכך כל פסול, אלא שאין מנוס מההרגשה שמשהו בהחלטה הזו מאולץ מדי, כאילו הקומדיה נכפתה על השחקנים כמצב חיצוני. ב"ריצ'רד השני", היופי והדיוק הרב נובעים מכך שהשחקנים פועלים איש-איש את פעולתו מתוך מצב פנימי – ועל ידי כך נוצרת מפה פוליטית של יחסים שהצופה יכול להתייחס אליה בבירור. ב"ריצ'רד השלישי", לעומת הזאת, המצב הפוך. נראה שהשחקנים מבטאים קודם כל מצב חיצוני של קומדיה מקאברית של קורבן ומקרבן, ואילו הפעולה הפנימית של כל אחד מהם נותרת עלומה. דוגמא בולטת לכך היא הסצנה המפורסמת שבה ריצ'רד מפתה את ליידי אן (רותי אסרסאי) מיד לאחר שרצח את בעלה. אסרסאי ניחנה בעוצמה רבה אותה היא מפגינה בסצנה זו, אלא שהיא עושה זאת בצורה גסה וצעקנית מדי. כאשר ריצ'רד בועל אותה על גופת בעלה המת ההחלטה הבימויית הבוטה ברורה – אך מה שחסר זה הרגש והתבונה. במילים אחרות, הבמאי הגדיר טוב מאוד את ה"איך" החיצוני אבל פיספס את ה"למה" הפנימי.

נוגע אבל פחות. ריצ'רד השלישי (צילום: דניאל קמינסקי)

הדבר ניכר בכל הדמויות ובעיקר בדמותו של ריצ'רד עצמו. קוגן מציב מול דמותו של ריצ'רד המבוגר והנכה, הנתון במחוך מברזל, דמות של ריצ'רד הילד, הנתון במחוך דומה ובקיבועי רגליים. ריצ'רד המבוגר וריצ'רד הילד נפגשים על הבמה בתחילת ההצגה, לפני מסכת הרציחות (כאשר הילדים הנורמאליים מתנכלים לילד הנכה), ובסופה – לאחר מותו של הנבל. שוב, האמירה כאן ברורה – במחווה פשוטה הבמאי שופך אור על הפסיכולוגיה של הרוצח. אלא ששוב, זהו אקט פשטני שאינו ניכר בדמותו של ריצ'רד במהלך ההצגה כולה. לאורך כל ההצגה אין לצופה כמעט שום הזדמנות לגעת בריצ'רד כבן אדם, אלא רק כקריקטורה. רק במונולוג הסופי, אז מציג הנבל את סבלו מהיותו רוצח, ניתנת לקהל אפשרות להיחשף לאנושיות של ריצ'ארד, לאהוב אותו או לשנוא אותו. במילים אחרות, אין בהצגה לא הזדהות ולא אנטגוניזם. מה שנשאר זה רק להתפעל מהטכניקה המדהימה של טיראן, שלמרות הבימוי מחזיק את הבמה בנוכחותו הכריזמטית. שקספיר פינת מטריקס אם ב"ריצ'רד השני" הבימוי התמסר לפשטות ולקלאסיות (שהוכיחו את עצמן בגדול), הרי שב"ריצ'רד השלישי" מופיעה נטיה לגימיקים ולקריצות מודרניות. משקפי שמש, אקדחים, ותלבושות נוסח מטריקס – כל אלה תורמים להרגשה כי מישהו ניסה ליצור כאן קודם כל "שקספיר מגניב" ולאו דווקא "שקספיר נוגע". דוגמא קיצונית לכך היא דמותו של סר ג'יימס טירל, שליחו של ריצ'ארד ומבצע הרציחות (אלי גורנשטיין), שעוצב כבריון מהארלם שמסתובב עם טייפ ענק ורוצח את קורבנותיו תוך כדי שירה אופראית. כל הכבוד לגורנשטיין על הוירטואוזיות, אבל בינינו לבין עצמנו חייבים להודות באמת – זוהי אחת ההופעות המגוחכות שנראו לאחרונה על הבמה. גם המלכה אליזבת (הלנה ירלובה) והדוכסית יורק (מרים גבריאלי), אינן מצליחות לעבור כדמויות בעלות עומק הניצבות מול ריצ'רד הנבל, אלא בעיקר ממוצבות כדמויות נשיות כלליות המבכות את חולשתן.

בביקורת על "ריצ'רד השני" גרסתי כי הפן העיצובי הוא לא פחות ממושלם. טענה זו תופסת בהחלט גם לגבי "ריצ'רד השלישי". אותה התפאורה של ערן עצמון, בתוספת ניילונים שקופים במקום קירות, הופכת לבית מטבחיים מלכותי, קודר ויפהפה. התלבושות של אורנה סמורגונסקי מהוקצעות ומלוטשות, הפעם, כאמור, עם קריצה לכיוון המודרני. התאורה של יעקב סליב מהממת ביופיה ומגיעה לשיא של רגש בסצנת חלום הביעותים של ריצ'ארד, כאשר נשמות קורבנותיו רודפות אותו בשנתו. 

למרות שמדובר בפרויקט אחד, הרי שכמו ששני המלכים, ריצ'רד השני וריצ'רד השלישי, שונים זה מזה בתכלית השינוי, כך גם שתי ההצגות נבדלות מאוד זו מזו. בעוד "ריצ'רד השני", היא פנינה יקרה בעלת יופי עדין ונדיר, "ריצ'רד השלישי", היא אבן חן נוצצת וצעקנית. וכדברי המשורר – לא כל הנוצץ זהב הוא.ריצ'ארד השלישי - שבת 14.7, ו' 17.8, שבת 18.8, הקאמרי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ