ריצ'ארד השני: הרלוונטיות המתפרצת של שייקספיר - לוח הצגות - הארץ

ריצ'ארד השני: הרלוונטיות המתפרצת של שייקספיר

בעזרת אנסמבל דינאמי בראשותם של איתי טיראן וגיל פרנק, בימוי מדויק ועיצוב לא פחות ממושלם, יוצר הקאמרי חווית תיאטרון נדירה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יאשה קריגר, עכבר העיר

הקאמרי מעלה בפרוייקט מיוחד את המחזות ריצ'ארד השני וריצ'ארד השלישי, שתי הצגות המבויימות על-ידי הבמאי ארתור קוגן, על שני מלכים המגולמים על-ידי אותו השחקן, איתי טיראן. מוכרחים להודות על האמת – מחזה היסטורי של שייקספיר בן שעתיים וחצי זה קצת מלחיץ. ושניים כאלה זה מלחיץ עוד יותר. זה מלחיץ בגלל המרחק מהטקסט השייקספירי, המרחק מהנסיבות ההיסטוריות של המחזה, ובגלל הסיבה הפשוטה שהיום אנו רגילים למשהו אחר לגמרי בתיאטרון. אך אם לשפוט על-פי ההצגה הראשונה, ריצ’ארד השני, הרי שהלחץ הזה, גם אם הוא קיים, מתגלגל לחוויה בלתי נשכחת ומתגמלת מאוד, כמו לחץ לפני דייט ראשון – שבסופו מחכים בקוצר רוח לדייט השני.

» ריצ'ארד השני - כל הפרטים» ריצ'ארד השלישי - כל הפרטיםעוד בקאמרי:» איתי טיראן: "לתיאטרון הישראלי חסר אומץ"» מגרש המשחקים של קרן מור ומנשה נוי» עד לא ידע: דרמת מתח טלוויזיונית

בהצגה הראשונה משחק טיראן את ריצ’ארד השני, המלך ההזוי שאינו משכיל למלוך על נתיניו וסופו שהוא מודח מכסאו על ידי בן דודו, הנרי בולינגברוק, הלא הוא הנרי הרביעי (גיל פרנק). זהו המחזה הראשון ברצף המחזות ההיסטוריים של שייקספיר המתאר את שושלת המלוכה של בית לנקסטר, באנגליה של ימי הביניים. במהלך ההצגה נפרסת על הבמה מפה פוליטית מסועפת המורכבת מרצונות מנוגדים של אנשי האצולה, מתככים ומזימות של אנשי חצר המלך, ומקונפליקטים פנימיים של כל אחת מהדמויות.

לא עושים הנחות

דמותו של המלך ריצ’ארד השני היא דמות מורכבת ורבת פנים. אתה יודע שאתה אמור לשנוא אותו אבל אתה אוהב אותו. ובזמן שאתה נאבק לאהוב אותו – הוא מתעקש לגרום לך לשנוא אותו דווקא. העמדה הדואלית הזו קיימת אצל כל אחת מהדמויות בהצגה, כאשר כל דמות מגיעה לסף מכריע ביחסה למלך. העמדה הזאת קיימת גם אצל הקהל, שלאורך ההצגה מתלבט האם לאהוב או לשנוא את המלך הניהיליסט. לבסוף היא גם קיימת אצל ריצ’ארד עצמו, שעוטה על פניו פעם מסיכה כזו ופעם מסיכה כזו, ופעם מגלה שהמסיכה היא פניו ותו לא. אלה הם חיבוטים של אדם בקשר לגורלו, לבחירותיו, ולמשמעות חייו. לא לחינם מהדהדת דמותו של המלט בהצגה הזו. אתה אמור לשנוא אותו אבל אתה אוהב אותו. "ריצ'ארד השני" (צילום: דניאל קמינסקי)

ההצגה בפירוש לא עושה הנחות לקהל. וטוב שכך. זהו לא שייקספיר טחון ומעובד המותאם לקהל חסר הסבלנות והמכור לריטלין. זהו גם אינו שייקספיר בעטיפה מודרנית שמנסה להתחנף לקהל. זהו שייקספיר שלוקח את עצמו מאוד ברצינות, כזה שהרלוונטיות שלו מתפרצת לא בגלל שמישהו דוחף אותה בגסות, אלא דווקא משום הנטיה לשמור על דיוק היסטורי. דווקא הדיוק היבש הוא זה שמחדד את הקונפליקטים האנושיים המוצגים על הבמה, כאשר הבמאי והשחקנים מיטיבים כל-כך לחדור לעומק הסיטואציות שמציב שייקספיר, ולשרטט ביד אמן של כוריאוגרף את הניואנסים העדינים ביותר של הנפש האנושית. מאחורי הטקסט השקספירי הפיוטי ובאמצעותו, מתגלים קונפליקטים אוניברסליים. שאלות של כבוד, אהבה, ציות וקבלת מרות – כולן זוכות כאן ליחס רגיש ומוצבות כמראה בפני הקהל.

אם קודם דיברתי על החשש מן הטקסט השייקספירי, הרי שהישגו הגדול של הבמאי, ארתור קוגן, הוא בכך שהטקסט בהצגה אינו מקיים לבדו את הסיטואציה. להיפך, השחקנים הם שמקיימים את הסיטואציה שנותנת תוקף לטקסט. במילים אחרות, השחקנים משתמשים בטקסט השייקספירי ולא הוא בהם, רובם אינם נופלים למלכודת של לשחק טקסט רווי פאתוס והבעה מלאכותית. בכל רגע על הבמה ברור לצופה מי נגד מי – וזאת מכיוון שהשחקנים משחקים כוונות ופעולות – ולא סתם טקסט שייקספירי יפה ופיוטי.

מחיאות כפיים לשחקנים

שחקני ההצגה, ובראשם איתי טיראן וגיל פרנק, ראויים להרבה מחיאות כפיים. הביצועים של שניהם בתור המלך המודח והמלך המדיח, מלאים בעוצמת זעם ובחמלה רכה, כל אחד בדרכו, ובשניהם ניכרים האינטליגנציה האדירה והרגישות הבימתית האינסופית. יוסי גרבר, בתפקיד דוכס לנקסטר ובתפקיד הגנן, סוחט את התמצית המדויקת משתי הדמויות אותן הוא משחק. אלון דהן, בתפקיד דוכס נורפוק, ממריץ את תחילת ההצגה, כשהוא משתמש בטקסט שלו כבכפפת אגרוף. דודו ניב, בתפקיד דוכס יורק, נע ונד ברגישות בין נאמנותו למלך לבין ספקותיו המכרסמים. גם שאר השחקנים עושים עבודה מצויינת: אלי גורנשטיין, ערן מור, אביהוד תדהר, אורי רביץ, טל וייס, גיא אלון וגיל וינברג – כולם תורמים את חלקם ליצירת אנסמבל דינאמי ומרתק. הדמות הנשית היחידה במחזה, אשתו של ריצ’ארד, המלכה איזבל (הלנה ירלובה) נבדלת במעט מן האנסמבל הגברי. נדמה שבסצנות שלה, ירלובה אינה מצליחה לחדד את פעולותיה עד הסוף ודמותה נשארת עלומה במקצת.

הפן העיצובי של ההצגה לא פחות ממושלם. תפאורת קופסת העץ בשילוב אלמנטים נוצריים של ערן עצמון כמו נבנתה להדהד את הטקסט השייקספירי, וכך גם התאורה הסמיכה של יעקב סליב. אורנה סמורגונסקי עיצבה תלבושות תקופתיות יפהפיות ואת התמונה משלימים קטעי מוזיקה קלאסית. בשתי מילים: טוב-טעם. אנסמבל דינאמי ומרתק. "ריצ'ארד השני" (צילום: דניאל קמינסקי) 

ריצ’ארד השני הוא בראש ובראשונה מחזה פוליטי. לא במובן הרדוד של ההשלכה למציאות של ימינו, אחרי הכל מדובר פה על זמן אחר, מקום אחר ואנשים אחרים. אך הפוליטיקה כאן היא הבסיס להתרחשות הדרמתית. ובעזרת בידוד המהלכים הפוליטיים של הדמויות למהלכים אנושיים פשוטים – הקהל מתבקש לחשוב ואולי אף להגיע לתובנה. זאת לא הצגה שבוכים בה או צוחקים בה. זאת הצגה שחושבים בה ומתרגשים בה לנוכח המחשבה. זו הצגה שדורשת מאמץ מהקהל ועושה את מרב המאמצים להשיב לו כגמולו. לא תשקיעו – לא תקבלו. תשקיעו – תצאו עם חווית תיאטרון נדירה. ושוב נודה על האמת, לעשות מהלך שכזה, בזמן שדעת הקהל הרווחת נוטה לסיפוקים מהירים ומידיים – זה לא דבר של מה בכך. כמה טוב שעוד אפשר, מדי פעם, למצוא אומץ והעזה בתיאטרון.» ריצ'ארד השני - כל הפרטים ומועדי מופע

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ