עד לא ידע: דרמת מתח טלוויזיונית על הבמה

המחזה של שלמה משיח מלוטש, איכותי ומשלב בין מדיום התיאטרון לטלוויזיה. הבימוי הנטורליסטי והמשחק המדויק והרהוט מניבים הצגה רלוונטית ומאתגרת

יאשה קריגר, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
יאשה קריגר, עכבר העיר

תחילה היה התיאטרון. אחר כך התחלנו לראות מראות מצולמים. לאחר מכן גם שמענו אותם. תחילה על המסך הגדול, אחר כך על המסך הקטן. היום אנחנו יכולים להרכיב משקפי תלת-מימד בקולנוע ולהרגיש שאנחנו נמצאים ממש בסמוך לסיטואציה – שזה כמעט כמו תיאטרון. עוד מעט יהיה גם כבל מיוחד שיחבר בין המצב הפסיכו-פיזי של השחקנים על המסך לבין הצופה בבית ואז זה יהיה עוד יותר קרוב לתיאטרון. המעגל יהיה קרוב להיסגר. ועד שהוא ייסגר, ישנה הזדמנות לצפות בהיברידים למיניהם של הקולנוע, הטלוויזיה והתיאטרון. ההצגה עד לא ידע של תיאטרון הקאמרי היא דוגמה להיבריד מוצלח שכזה, מעין מוטציה שרגליה נטועות בטלוויזיה וגופה גוף של תיאטרון.» עד לא ידע - מועדי מופעעוד בקאמרי:» מגרש המשחקים של קרן מור ומנשה נוי» סטמפניו: כשהשטייטל פוגש את דור האייפון» בית ספר לנשים: האם מולייר עדיין רלוונטי?שלמה משיח (ששימש גם ככותב ב"ארץ נהדרת" ו-"זהו זה") כתב מחזה שעיקרו הוא העיסוק באמת ובשקר, באובייקטיבי ובסובייקטיבי. במרכז העלילה הוא מציב שתי חקירות משטרתיות: אחת שרואים, ואחת שמספרים עליה, כל דמות מנקודת מבטה. החקירה על הבמה היא של ד"ר בן מלר (אוהד שחר), רופא שיניים שנחקר בחשד לרשלנות רפואית שהביאה פציינטית שלו למצב של תרדמת. החוקר הוא אלי (אוהד קנולר), שוטר שנחשד בעבר בגרימת מוות של נחקר במהלך חקירה (זו החקירה שמספרים עליה). גם אשתו של אלי החוקר, שוטרת בעצמה (תמר קינן), מעורבת בחקירה שלא נראית על הבמה, וכך גם חברם השוטר מיכה (עודד לאופולד). כולם מסתירים משהו וחושפים זה מול זה פיסות אמת וחצאי שקרים. כל דמות מתבצרת בתוך האמת שלה, אך האמת הזאת עשויה להיות שקר עבור הדמויות האחרות. בקיצור, פסיכולוגיה ואף יותר מזה – קרימינולוגיה.מוצר מוגמר ומלוטש המחזה-תסריט של משיח מלוטש. הנושא של אמת-שקר מבוטא באופן אופטימלי בעלילה. עיצוב הדמויות נעשה ביד אמן של איש מכירות: באופן מהיר, אמין ואיכותי. לכל דמות יש קונפליקט מרכזי וקונפליקטים משניים שהצופה מזדהה עמם, ולכולן עומק פסיכולוגי שאפשר לרדת אליו. הכל נוגע ללב במידה, אך לא דביק מדי. בקיצור, הכל פה ביי-דה-בוק. מוצר סוג א', וזה פועל יופי. שום מחווה תיאטרלית מיותרת. "עד לא ידע" (צילום: ז'ראר אלון)

הבימוי של רוני ניניו מתלבש ככפפה דקה ליד הזאת (משיח וניניו כבר שיתפו פעולה בעבר בסדרת הטלוויזיה "לתפוס את השמים"). הוא מביים את ההצגה ברוח נטורליסטית באופן כמעט קליני, אין שום תנועה מוגזמת על הבמה, שום מחווה תיאטרלית מיותרת. הפסיכולוגיה של הבמה במקרה של ההצגה הזאת היא הפסיכולוגיה והאמת של המסך הקטן. הכל כמו אמיתי, כמו בחיים. רק לרגעים ספורים נפרם בהצגה קו התפר העדין שבין שני המדיומים. מפאת הקרבה וצפיפות הפריים של המסך הקטן, הנרטיב הטלוויזיוני נוטה להיות קטן יחסית לזה של התיאטרון. מה שאומר שלעתים הוא גם סטריאוטיפי יתר על המידה. כיצד, לדוגמה, יתנהג אלי השוטר בסדרת טלוויזיה, כשישפריץ עליו הקולר בחדר החקירות? הוא יבעט בו ויקלל. כי הוא שוטר, כי הוא גבר-גבר ועל המסך הקטן זה יראה יופי. בתיאטרון לא בטוח. אך רגעים שכאלה נדירים בהצגה, הודות לרגישות של המחזאי והבמאי שמצליחים לדלג מעל בורות הסטריאוטיפים והקלישאות.

כדאי לשבת קרוב לבמה בהצגה הזאת על מנת להיטיב לראות את משחקם הפרופורציונלי, המדויק והרהוט של השחקנים. אוהד קנולר ואוהד שחר נפלאים בתפקידי החוקר והנחקר, במשחק החתול והעכבר שלהם, כאשר כל אחד מהם בתורו, מפגין כוח וחושף חולשה. עודד לאופולד מצוין במשחק עדין של רכות מהולה בכוח.

אין צורך במשקפי תלת מימד התפאורה הריאליסטית, היפה והנקייה של סבטלנה ברגר מספקת לשחקנים מרחב פעולה כמו מותאם למצלמה. היא עיצבה שלושה סטים פשוטים – חדר חקירות, ביתו של החוקר ואשתו וחדר השירותים בתחנת המשטרה – ושלושתם מתמזגים זה בזה ונותנים לשחקנים יכולת לזגזג ביניהם באופן טבעי. גם התאורה של חני ורדי אפקטיבית מאוד ומספקת חילופי זמן/מקום בהירים שתורמים לקצב התפתחות העלילה. לכל זה מוסיף ניניו נגיעות של טום וייטס ברקע והמוטציה מתעוררת לחיים: דרמת מתח טלוויזיונית על במה. אין צורך במשקפי תלת מימד.כדאי לשבת קרוב לבמה. "עד לא ידע" (צילום: ז'ראר אלון) מעצם היותה מוטציה, מפתה לומר עליה שהיא חוטאת למהות התיאטרון, שהיא לא "תיאטרון גזעי". אך זה יהיה לא הוגן ויחטא לאמת, או יותר נכון זו תהיה אמת שקרית. כי כמו בקונפליקטים של הדמויות בהצגה, בקונפליקט בין התיאטרון לטלוויזיה אין דבר כזה אמת מוחלטת. אין כלל שעל פיו ניתן לפסוק "זה תיאטרון וזה לא תיאטרון". וכשם שמוטציה יכולה לעתים להיות גרוטסקית ומגוחכת (כפי שקורה לא אחת מעל במות התיאטרון), היא יכולה להיות גם, כפי שקורה בהצגה הזאת, יצור מעניין ומסקרן. כאשר היצירה, דרך כל שלביה, מבוצעת במיומנות של מנתח כירורגי, כאשר הכל בדיוק במקום ולא מילימטר אחד ליד – השילוב בין המדיומים השונים מניב תוצר רלוונטי, מאתגר ומלא ברק.

» עד לא ידע - ימים ה'-ב', ה-19-21 ביולי, הקאמרי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ