אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שרי המלחמה: הגסות הבלתי נסבלת של השלטון

הסאטירה הפוליטית במחזה של שי גולדשטיין ממצה את עצמה בשתי הדקות הראשונות של ההצגה. בשאר הזמן היא מגרדת את כל הסטריאוטיפים המוכרים מעל פני השטח בגסות, שטחיות ובנאליות

תגובות

לא קל להסביר למה שרי המלחמה של הבימה היא הצגה כל-כך לא טובה, שהרי כל הצגה שסופגת ביקורת שלילית חריפה, עשויה לטעון לכתר הגאונות דווקא משום הביקורת והאנטגוניזם שהיא מעוררת.» שרי המלחמה - מועדי מופעשי גולדשטיין כתב מחזה על קבינט, שמורכב מראש ממשלה מטומטם וחסר חוט-שידרה, שר ביטחון חסר הכשרה ועלוב נפש, שרת חוץ טיפשה וראש שב"כ גזען וחרמן. כל הדמויות הללו, המוכרות לקהל היטב מהמיתולוגיה הישראלית, מנסות במשך שעה ורבע לפתור את המשבר האולטימטיבי של מדינת ישראל: המלחמה בה"א הידיעה, בה ישראל מותקפת מכל החזיתות.עוד בהבימה:» כמעט נורמלי: הבימה עולה על הגל» קוויאר ועדשים: המסיבה של מושונוב» מוטי קירשנבאום חולם להגיש את התכנית עם אינפוזיהזה עשוי להישמע לא רע, למרות שלא מדובר כאן במשהו שלא ראינו כבר. אבל סאטירה לא אמורה להיות מקורית דווקא – היא אמורה לבעוט. כאן אולי ישנן בעיטות, אבל אלו לא בעיטות אפקטיביות של שחקן כדורגל. אלו בעיטות של תינוק שעשה במכנסיים ומחכה שיחליפו לו חיתול. הסאטירה הפוליטית במחזה מסתכמת במילים "טיפש, מטומטם, פיפי וקקי", ובאה לידי מיצוי כבר בשתי הדקות הראשונות של ההצגה. מה עושים ב-73 הדקות הנותרות?הרבה רעש, צעקות והתרוצצות. "שרי המלחמה":מאתגר זה לא

מוטי קירשנבאום מביים את ההצגה בהרבה רעש, צעקות והתרוצצות על הבמה. שוב, כל אלה אינם תארים שליליים שלעצמם, אלא שכאן הבימוי מצטרף לתבנית הבנאלית של מערכון-דחקה שמשחזר את עצמו. למראה השחקנים המתרוצצים על הבמה, ובראשם אלי יצפאן עם השטיקים המוכרים והאהובים שלו, אי אפשר להתחמק מהשאלה – למה? בשביל מה עושים את זה? האם זו צורת ביטוי שתזיז משהו? האם וכיצד ההצגה הזו היא אחד מביטויי המחאה של הזמן האחרון? על כל אחת מהשאלות הללו אפשר לענות בהרחבה, אך התשובות כולן אינן מעודדות. ההרגשה בעיקר היא של סאטירה ניהיליסטית ולא פוליטית, כזאת שמגרדת את כל הסטריאוטיפים מעל פני השטח ומתעטפת בהם, במקום לחדור לעומקם ולרסק אותם. מאתגר זה לא, בקיצור.

הניהיליזם והאפטיות ניכרים גם בקהל. מספיק לסובב את הראש ימינה ושמאלה במהלך ההצגה, כדי לראות, מכאן ומכאן, אנשים מנמנמים לצד אנשים שגועים בצחוק רם. שאלתי את עצמי על מה הם צוחקים? וגם המצאתי לעצמי תשובה: זו הייתה פרמיירה, והקהל בפרמיירה, לפחות בחלקו הלא מבוטל, הוא קהל של מוזמנים (לא לחינם נכחו בפואייה של הבימה, וגם באולם התיאטרון עצמו, צלמים ופלאשים של מצלמות). זהו קהל, שחלקו לפחות, מכור מראש, פשוטו כמשמעו. מה שאומר שתיתכן האפשרות שהוא מעט משוחד. ומכיוון שבסאטירה פוליטית אמורים לצחוק, אז יאללה, נצחק. מה גם, שיצפאן על הבמה ומוכרחים להודות, האיש מצחיק. לא הייתי קורה לזה שקר. אף אחד לא צוחק מבלי שהוא רוצה בכך, לא בכדי צחוק הוא אחד הדברים הקשים לשחקן לבצע על הבמה. הייתי קורא לזה הונאה עצמית. בכל אופן, מחאה וחתירה לשינוי מציאות אין כאן. מקסימום שיכנוע של המשוכנעים שלא אכפת להם.

מכיוון שחיבתי נתונה להומור גס וולגרי, הקטעים היחידים בהצגה בהם צחקתי היו אלה הגסים ביותר: כאשר ראש השב"כ אומר לשרת החוץ "תסתמי את הפה שלך אלא אם את רוצה שיכנס משהו לתוכו", או כשהוא מזהיר את שר הביטחון שברגע של לחץ מלחמתי, תחת אש, הוא עלול להשתמש בישבנו לצרכיו המיניים. יתכן וזוהי סאטירה פוליטית אפקטיבית (כמו למשל סאות'-פארק), אך במקרה כזה לא די במילים, נחוצים מעשים: על-מנת לעשות שימוש אפקטיבי באלמנט הגסות, היה צריך לקחת את הסאטירה עוד שני צעדים קדימה – ואני לא בטוח שיוצרי ההצגה היו מוכנים לכך.שכנוע של המשוכנעים. "שרי המלחמה" (צילום: ז'ראר אלון)

ואם כבר מדברים על מעשי סדום, הרי שמי שנדפק באמת בהצגה הזאת הם השחקנים והצוות המעצב, כי רובם ככולם עושים עבודה לא רעה בכלל. אך כשקברניטי ההצגה מגוחכים במעשיהם – מי שנושא בסופו של דבר בעול האיוולת הוא השחקן הקטן.

הצגת תיאטרון יכולה להתגלות כאבן-חן מלוטשת או כאבן קלע-מושחזת, אך זה נדיר. לרוב מדובר בחצץ מעובד ברמות משתנות. ולעיתים, כמו במקרה הזה, מדובר בחומר אורגני שהתקשה ומתחזה לאבן - אך די במגע קל והוא יתפורר. 

» שרי המלחמה - ימים א'-ג' ה-29-31 ביולי, 20:30, הבימה

כתבות שאולי פספסתם

*#