אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סטמפניו: כשהשטייטל פוגש את דור האייפון

העיבוד של עדנה מזי"א לשלום עליכם יוצר הצגה קולחת, שופעת ריקודים ומוזיקה טובה, שנשענת על משחק משובח, אך סובלת לעיתים מחוסר מיקוד עלילתי

תגובות

תמיד משמח אותי כשמעלים בתיאטרון חומרים יהודיים קלאסיים. לרוב אלה חומרים שמועלים בזכות, ושנהנים מהזכות לעלות על הבמה הישראלית. מספיק לקרוא את רשימת הדמויות בסטמפניו שמועלית בקאמרי כדי ליפול בשבי קסמו של שלום עליכם. ולמרות שאף אחד מאתנו לא חווה את התקופה באופן אישי - המקום והזמן האלה מוכרים כמעט לכולנו. הם צרובים בתודעה הקולקטיבית שלנו כמו אבן דרך, אחת מיני רבות, ורק המצלול של השפה זורק את עולם הדימויים שלנו למחזות אחרים, של שלג וכפר, של גלות וקניידלעך.

» סטמפניו - מועדי מופע» 10 שאלות ליחזקאל לזרוב» בית ספר לנשים: האם מולייר עדיין רלוונטי?

סטמפניו הוא כנר, מנהיגה של להקת כליזמרים. הוא נושא לאישה את פריידל בניגוד לרצונו, מכורח הנסיבות. לאחר מכן הוא מתאהב ברוחל'ה היפה, הנשואה למנשה-מנדל הלמדן. גם רוחל'ה מתאהבת בו לאחר שהיא שומעת את נגינתו. אהבתם אסורה אך היא אמיתית ובוערת, כמו שרק אהבה בשטייטל יכולה להיות. חברתה של רוחל'ה, אתל-חיה, מאוהבת בבניומין האינטליגנט שמאוהב בשפרה-לאה המגונדרת. ומעל כולם יש את דבוסי-מלכה, החותנת של רוחל'ה ששולטת בעניינים ביד רמה.

כאמור, "סטמפניו" מאת עדנה מזי"א, הוא בהשראת הרומן בעל אותו השם של שלום עליכם. מזי"א, כפי שהיא אומרת בתכניה, לקחה לעצמה חופש מלא לעצב מחזה באוירת עולמו של הסופר, דרך דימויים רווחים ואופייניים של העולם הזה. האינטרפרטציה הדרמטורגית של מזי"א, כמו גם הבימוי המשותף שלה ושל יחזקאל לזרוב, מציירים עולם שלום-עליכמי כפי שהוא עשוי להתפרש על-ידנו, דור האייפון, כיום.לזרוב בא ממחול. "סטמפניו" (צילום: ז'ראר אלון)

אין כאן את הצלילה האיטית של התיאטרון 'הישן' לתוך מחוזות נשכחים של זמן, להיפך, ההצגה מהירה מאוד, לעתים מדי. הסצנות קצרות, קולחות, ונשענות על התנועתיות של השחקנים. למעשה יש כאן יותר מהצגה עם ריקודים. זהו תיאטרון-תנועה, שבו התנועה אינה באה להשלים את הטקסט, אלא משמשת כשפה בפני עצמה. הצגות תיאטרון-מחול אינן דבר מובן מאליו בתיאטרון הרפרטוארי – וגם כאן מגיעות לקאמרי ברכות על פתיחת השער לז'אנר הזה. על הכוריאוגרפיה הקצבית והדינאמית, השומרת על הדרת המחול היהודי המזרח-אירופאי, מופקד גם כן לזרוב. לכל זה חוברת המוזיקה הנהדרת של אסף תלמודי, שאינה מתחייבת לקונבנציונאליות של הצליל הכליזמרי ומפלרטטת עם סגנונות אחרים, אך שומרת על נימה יהודית לאורך כל הדרך.

כל המיקס הזה יוצר תרכובת נעימה, אם כי בעלת מינון מעט בעייתי. מבחינה דרמטורגית, הסיפור המרכזי של סטמפניו ורוחל'ה לא מקבל מספיק נפח דרמטי, ויחד עם שאר הסיפורים הצדדיים מתקבלת הרגשה של פיזור עלילתי. גם המינון בין הטקסט למחול מתעתע – ההצגה נוטה להיסחף מעט לכיוון המחול, ובהיעדר יסודות דרמטיים חזקים עוצמתה הכללית נחלשת לרגעים. המרכיבים המצויינים, ביחד עם המינון הלא מדויק יוצרים הצגה דחוסה מאוד, שבה לא מוותרים על שום בדיחה, נאמבר, או תמונה ויזואלית יפה, לטובת תוצר מהיר, קליל וקליט, כמו חטיף-תיאטרון. חטיף בטעם שטייטל. הבעיה היא ששעה ו-45 דקות (ללא הפסקה) זה מעט ארוך מדי לחטיף.

גם בפן העיצובי התרכובת לא הומוגנית: התלבושות של אורנה סמורגונסקי יפות ומוסיפות חן לבמה ולתנועת השחקנים. התפאורה שעיצבה, לעומת זאת, משמשת בעיקר לכניסות ויציאות השחקנים ונעדרת שימוש של ממש. גם אם החלל מנוצל ברובו לריקודיהם של השחקנים, עדיין יכולה התפאורה לספר סיפור מעניין יותר מכפי שסיפרה פה. התאורה של אבי יונה בואנו מתפזרת, נקטעת במעברים חשוכים ולא מוסיפה להצגה אף היא.

השחקנים הם המנצחים הגדולים של "סטמפניו". הם אלה שנושאים את ההצגה על כתפיהם במיומנות והם ראויים לכל השבחים. הרשימה ארוכה אך שווה לפרט: יחזקאל לזרוב, שבתמונה הפותחת גרם לי לרצות שההצגה תעבור מיד לאולם קאמרי 1 הגדול יותר – פשוט כי הבמה של קאמרי 2 קטנה מדי עבור נוכחותו הכריזמטית. לזרוב הוא חיית במה וכאן הוא מוכיח זאת שוב. אורלי זילברשץ גרמה לי לצחוק כמו שלא צחקתי מזמן בתיאטרון. היא מעצבת את דמות החותנת היהודיה בקוים גסים אמנם, אך דווקא הגסות הזאת היא שמעניקה לה כל כך הרבה חן ורגש. הסצנה היפה ביותר בהצגה (וזו שהכי פחות ממהרת) שייכת לה ולערן מור, בתפקיד בעלה של רוחל'ה. עדנה בליליוס ורונה-לי שמעון מצוינות בתפקידי נשותיו של סטמפניו – כל אחת, בדרכה, מביאה את כל העוצמה שיש לה (ויש להן) כדי להתמודד מול הכריזמה של סטמפניו-לזרוב. אלון דהן פשוט ומדויק בתור החותן, שספק שולט, ספק נשלט על-ידי אשתו. מתן זרחיה, עודד דדי צדוק ואסף סלהוב עושים עבודה תנועתית נהדרת בתור מלוויו הנגנים של סטמפניו. וכולם, ללא יוצא מן הכלל – רוקדים נהדר.הבמה קטנה מלהכיל את נוכחותו. "סטמפניו" (צילום: ז'ראר אלון)

בסופו של דבר יש בהצגה הזאת קצת מהכל, ובדחיסות. גם שירים וגם ריקודים, גם מרגש וגם מצחיק. והכל בניחוח יהודי חביב ומנגינה ערבה לאוזן שהקהל יוכל לזמזם אחרי ההצגה. מעין אפליקציית-שטייטל לאייפון או תוספת שטייטל לפיצה. גם באייפון וגם בפיצה אפשר למצוא מספיק יתרונות ומספיק חסרונות, אבל לשניהם, כמו גם להצגה, דבר משותף: הם נוצרו מתוך כוונה טובה להנעים את זמננו, ורובנו, רב הזמן – אוהבים אותם. 

» סטמפניו - כל הפרטים ומועדי מופע

כתבות שאולי פספסתם

*#