האריסטוקרטים: הצגה שמביטה למציאות הישראלית בעיניים

למרות חוסר דיוק בפרטים קטנים וסיום בעייתי, "האריסטוקרטים" של עדנה מזי"א היא הצגה חשובה שמבוצעת היטב

יובל בן עמי, עכבר העיר אונליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יובל בן עמי, עכבר העיר אונליין

הכירו את יאיר בן כנען. בילדותו הייקית נקרא "שטפאן" והוא פשוט לא מסוגל לשמוע את השם נאמר. אנחנו פוגשים בו בשנת 1953, אז הוא משתחרר מצה"ל בדרגת קצין בכיר וזוכה במינוי רשמי מטעם הממשלה: לנסוע לגרמניה ולטפל שם בנושא השילומים. ליאיר צפויה קריירה פוליטית משגעת. רק דבר אחד עומד בדרכו: אחיו ההומו המוחצן, יבואן פרוות השקוע בחובות. לא יתכן מנהיג ישראלי שיש לו אח כזה. הגנרל גיבור חייל מוכרח לעשות משהו בנידון.האריסטוקרטים - מועדי הצגההמהלך של יאיר בנוגע לאחיו הוא ראשון מתוך רצף של שגיאות, אותן יבצע במהלך ההצגה ובלאורך חייו. אלה הן, ללא צל של ספק, שגיאותיה של חברתנו ושל מדינתו, כפי שרואה אותה עדנה מזי"א. גם אם יאיר אינו ביטוי של הציונות כולה אלא רק של הדוגמטיות שבאתוס הציוני, עדיין מדובר כאן באמירה חריפה. הוא פשוט אינו מסוגל להתקפל. אין בו שום גמישות, ומה שאין בו גמישות, סופו להשבר.במזי"א עצמה דווקא יש גמישות. אי אפשר לצפות ב-”אריסטוקרטים" מבלי להזכר במחזה אחר פרי עטה: "המורדים", שעלה לראשונה לפני למעלה מעשור. שני המחזות עוסקים ביחסי הורים-ילדים ושניהם פוקדים את המדינה בנקודות שונות בהתפתחותה. בשניהם גם מופיעה דמות בחורה צעירה הפעילה בארגון השמאל "מצפן", אבל אם ב-”המורדים" התמצתה חוויית מצפן במריבה בין בת לאמה (המסתיימת בפיוס), כאן נעצרת הפעילה הצעירה על ידי שני אנשי שב"כ וצפוי לה עונש מאסר ממושך. מזי"א מעדכנת את עצמה לעידן ענת קם ומצטייר שהיא פחות סלחנית מבעבר. חוסר הגמישות של הציונות הוא מה שגורם לה להישבר. "האריסטוקרטים" (צילום: ז'ראר אלון)דווקא בפרט זעיר שהוזכר זה עתה טמונה חולשתה העיקרית של ההצגה. אנשי שב"כ לא מבצעים מעצרים. במרחב הדובר עברית, בו מתרחש המעצר שעל הבמה, עושה זאת המשטרה עבורם. בוודאי שהם אף פעם אינם שולפים תגים נוצצים בסגנון האף בי איי. עצוב אבל נכון: “האריסטוקראטים" סובלת מהעדר שימת לב לפרטים.

קחו למשל את האנכרוניזמים הלשוניים המרובים עד צמרמורת. מתי בשנות החמישים קרא גבר ממוצא יקי לאשתו "בובה" במלעיל? איך יתכן שהן בעשור ההוא והן בשנות השבעים מסיימות הדמויות הלצות בהפטרת המילה "סתם". סתם שכזה נולד בראשית שנות התשעים. תאמרו שמדובר בקטנות ותצדקו, אבל זו שאלה של מקצועיות, ומהקאמרי אנחנו מצפים למקצועיות.פגם נוסף הוא סיומה של ההצגה. הרפליקות בהן היא מסתיימת אינן פשוט גרועות, הן מביכות, סנטימנטליות, קלישאתיות ואיומות ללא כל גבול. אני מתרה בקאמרי: שנו את הסיום. מותר לעשות זאת, כן,  גם עכשיו. אף אחד לא יזכור מה היה קודם, ובאמת עדיף לכם שלא יזכרו.

אבל נניח לפגמים. תענוג לצפות במחזה ישראלי שמביט למציאות הישראלית בעיניים. "האריסטוקרטים" עושה זאת על דרך המשל המוקצן, ואת הקצנתו מאזנים שימוש מעודן באביזרים ובתפאורה, ובעיקר משחק טוב. דינה סנדרסון ועידו רוזנברג משגעים בתפקיד ילדיו של יאיר, במיוחד בתמונות הראשונות, בהן הם מגלמים ילדים ממש. לימור גולדשטיין עושה עבודה אמינה כהגר אמם, אשה שבורכה באינטלגנציה הרגשית ולא ברור כלל מדוע נישאה לגבר אטום כיאיר. יחזקאל לזרוב שובה לב כאח הפרובלמטי רודי, הלנה ירלובה מתוקה כניצולת שואה הנסחפת אל עולמה של המשפחה וגיל פרנק מותיר רושם כיאיר עצמו.ביצוע טוב של כל המשתתפים. "האריסטוקרטים" (צילום: ז'ראר אלון)

מילה טובה אחרונה: הרבה הצגות ישראליות לאחרונה משתמשות בדמותו של הומוסקסואל לטובת אפקט קומי. אין על בימותינו די עיסוק אמיתי בחווייה ההומוסקסואלית ממש (ותבדל לטובה “אבאדי" של עמיקם לוי מפסטיבל תיאטרונטו האחרון). “האריסטוקראטים" מתמקדת בשני גברים הומואים, האחד קלישאתי מאוד, יש שיאמרו מדי, אבל האחר אינו קלישאתי כלל. היא מתארת גם את חוויתם של בני משפחותיהם וכמו ויש בה קינה אמיתית על הטראגיות שבחיי הארון.

נדיר ומעניין עוד יותר הוא הנסיון לעסוק בדמותו של הומופוב בוטה, הלא הוא יאיר, ובמניעיו. מזי"א בחרה לעקוץ את ישראל דווקא על עניין בו היא מתהדרת: סובלנות כלפי הקהילה הגאה מהווה כיום גורם בהסברה הישראלית בחו"ל. כולנו יודעים שלמעשה לא פשוט להיות כאן אחר. הסביבה הרי מצפה מכולנו שנהיה גברים, ולא סתם גברים, אלא גברים מסוג מאוד מסויים.  האריסטוקרטים - מועדי הצגה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ