שיינדלה: הצגה שלא החליטה מה היא רוצה להגיד

אישה עקרה שרוצה להתאחד עם בעלה, אם שתלטנית שנלחמת ברב גדול ומסביב, חברה חרדית נוקשה ולא סלחנית. "שיינדלה" של אמנון לוי ורמי דנון סובלת מעודף אינפורמציה וחוסר מיקוד

טל לוין, עכבר העיר אונליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר אונליין

זהירות ספויילר קטן. בסיום ההצגה "שיינדלה", יושבת הדמות הראשית על הרצפה ואומרת בבכי "לפעמים אני מפחדת להפוך רק לבטן". כך, אחרי שנגזל ממנה כבר הכל, מצליחים אמנון לוי ורמי דנון לשים בפיה את אחת השורות המדויקות ביותר של המחזה. מדויקת מפני שההפיכה לבטן, היא בעת ובעונה אחת עבור שיינדלה פנטזיה וחרדה, משאת לב ותחושה של אבדון. מי שרצתה כל חייה להיכנס להריון מבעלה, אהוב ליבה, זה המכונה בפיה "שלי, שלי, שלי", לא מצליחה לעשות את מה שהייתה מיועדת לעשות. במובן זה היא זועמת על מי שרואים בה רק "בטן", איזה מיכל שמטרתו לעזור לבעל לקיים את מצוותו. כאשר אינה מצליחה למלא את תפקידה משליכים אותה לכלבים. מצד שני, ההפיכה לבטן היא גם המוצא היחיד שלה מהמצב אליו נקלעה.

שיינדלה (מיכל שטמלר) היא ביתה של הרבעצן פייגה (יונה אליאן-קשת), וביתו של רב גדול שמת כשהייתה קטנה. מי שנותרה לשמור על עזבונו הגדול היא האם, אישה קשה ואסרטיבית, שמנהלת את כל חייה (לרבות חיי האהבה שלה) דרך כלכלה של חובות בלתי פדויים. יואליש, בעלה של שיינדלה, נשלח לארצות הברית בכדי לרשת מידי אביו את האחריות על ישיבה גדולה. כך, מקווה הרבעבע ברויאר, יוכל להביא לגט בין השניים, ולגזול את הירושה הגדולה של הרבעצן מידיו של יואליש. לכשמסרבת שיינדלה לאשר את הגט, מוציא הרעבע היתר, עליו חותמים 100 רבנים, ושמאפשר לבעל להינשא לאישה שנייה. משם תצא האישה הצעירה למלחמה על חייה ואהבתה. בין לבין שתלו לוי ודנון שלל עלילות ודמויות משנה, שמייצגות כל אחת עוד ניואנס בתוך החברה החרדית וחוקיה.

סבך העלילות והדקויות המלוות את המחזה הוא גם עיקר חולשתו. "שיינדלה" היא הצגה שמורכבת ממספר בלתי אפשרי של פרטים, בתוך פרשה שהיא בין כה וכה פרשה ספציפית מאוד. לעיתים נדמה כאילו עשו לוי ודנון עבודת מחקר גדולה, והתקשו לוותר על כמה פריטים ביביליוגרפים. במובן זה, מעטות הפעמים בהן הם מאפשרים לצופה להתרחק החוצה מהסיפור הקונקרטי אל תוך אמירה קצת יותר רחבה. באותו עניין, לא לגמרי ברור על מה מדברת ההצגה (או ביתר דיוק - על מה בעיקר היא מדברת). האם זהו סיפור אהבה טרגי? האם סיפור על יחסים בין אימהות ובנות? האם סיפור על קושי ליבם של הרבנים? על מעמדן של הנשים בחברה החרדית? ומה בנוגע לסוגיות הלכתיות המועלות בהצגה - כמו אותו היתר? או סוגיית החרם על הרבנים היוצאים לאמריקה? אולי בעצם מבקש המחזאי למתוח ביקורת על היחס המתחשבן בתוך אותה חברה, יחס שמכוסה במיני ברכות והיתרים?

הבלבול וחוסר המיקוד של ההצגה בא לידי ביטוי עוד לפני שעולה המסך, כבר בתכניה שלה. עיון בחוברת שהרכיבו אנשי בית לסין מגלה כי בעוד רבים רואים במחזה "הצצה אל תוך נבכי החברה החרדית של ימינו" (אבישי מילשטיין), אחרים דווקא ביקשו להסיט את העיסוק הסוציולוגי לטובת סיפור האהבה (יהודית רותם). בעמוד אחר אנחנו מקבלים מקרא מושגים לנוסע המתחיל באותם נבכי חברה חרדית, ועוד קודם לכן שיעור קצר במעמדן של רבניות. אין חלילה לומר שהצגה (לא כל שכן תכניה) אינה יכולה לעסוק במספר רב של נושאים. אדרבא, מוטב שתעסוק. אך כאן נותרו רבים מדי מחוטי העלילה פתוחים, לא מעובדים מספיק או במקרים מסוימים מעובדים יתר על המידה. היתר-על-המידה בולט גם באורכה של ההצגה, שנמתחת הרבה מעבר לנדרש.

עיסוק במבנה החברה החרדית הוא תמיד מעניין. יחד עם זאת, כשעלתה, (כך נטען) הייתה ההצגה "סנונית ראשונה" בתחום. הפעם היא חוזרת אל תוך שדה רווי יחסית של ספרות, תיאטרון ואפילו טלוויזיה וקולנוע. מעמדן של נשים בחברה החרדית הוא נושא מעניין, והעיסוק החוזר בו אינו טריוויאלי. יותר מזה, גם עיסוק במעמדן של נשים בחברה חילונית הוא חשוב, מעניין ובלתי טריוויאלי בעליל. בשני המקרים, לא הצליח לוי לגרום לי להרהר מחדש בסוגיות האלה, או להבין אותן באופן אחר. במילים אחרות, "שיינדלה" לא עוברת לגמרי בהצלחה את מבחן הזמן. השימוש בטלפונים סלולריים על הבמה הוא רק דוגמא אחת לחוסר ההתאמה הזה.

אם כבר נשים, הרי שהדמויות הנשיות על הבמה הן הן מרכז הכובד של ההצגה. יונה אליאן-קשת היא כמובן שחקנית מצויינת, והיא מגלמת את הרעבצן בעיקר דרך כפות הידיים שלה. למעשה, אפשר לומר שיש לידיים של אליאן-קשת חיים משלהן: הן מתרפקות, נפרשות, ממוללות איזה זיכרון דמיוני, ואז ברגע אחד הופכות קפוצות, זועמות, מורות. זוהי הפעלה כל כך מדויקת של מניירה, שהיא מצליחה לאסוף את השחקנית גם בפעמים בהן לחצה חזק מדי. גם יכולותיה של מיכל שטמלר הן רבות, והיא משכנעת ומלאת עוצמה. בשני המקרים, אגב, לא מדובר בתפקיד הטוב ביותר שלהן, גם לא הטוב ביותר בשנים האחרונות. דב נבון בתפקיד איצל, השליח הפאסיבי של שני המחנות, מגלם את דמות הלוזר המבולבל שכבר ראינו ממנו בעבר. בת-חן סבג, מי שמגלמת את רוחל ביתו (וחברה של שיינדלה), העמידה דמות פלקטית על גבול הטמטום. אפשר להניח שלשם כיוונה, אך גם היא וגם רמי דנון היו יכולים להשתמש באותו טקסט גם בלי להפוך את רוחל ליצור טיפשי כל כך.

האם כל הנשים הן בעצם בטן? האם החרדה הגדולה מההפיכה לבטן היא מה שגורמת לשיגעון של שיינדלה? אולי ההפיכה עצמה היא הסכנה כאן? השאלות הללו, שצפות ועולות באופן לא רציף בהצגה, נשארות בסופו של יום מחוץ לתחום הדיון שלה.

שיינדלה - מועדי הצגות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ