מוריס שימל: הצגה שמשאירה טעם סתמי בפה

שחקני הבימה אמנם מפיחים חיים חדשים בשכונה של חנוך לוין, אבל קשה להשתחרר מהרושם ש"מוריס שימל" היא החמצה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתן בר־יוסף, עכבר העיר תל אביב

חנוך לוין סיים את כתיבת "מוריס שימל" בנובמבר 1998, פחות משנה לפני מותו. לכאורה מדובר בעוד אחד מהמחזות השכונתיים, על עליבותם המוכרת: מוריס הוא אנטי גיבור טחוב (שימל, בגרמנית, הוא עובש), לא יוצלח בן 40, החי את סירחון חייו הרגילים בצלה השתלטני של אמו תולבריינה, נכסף לחמוקיה של שיבולת נֵרְד, הבלונדינית הבלתי מושגת, אבל מסתפק בינתיים בפירורי אהבתה היבשושיים של חולדונקה ארוסתו. מוריס שימל - מועדי הצגהגיתית גינת חשבה ש"מוריס שימל" היא תצוגה מרהיבה של דיכאון ועונגעד כאן הכל סטנדרטי (איך אומר קושניר בפרסומת המעצבנת לחברת הביטוח? "אה, כן, זה הרגיל"), אבל לוינולוגים מדופלמים – וגם סתם חובבי לוין, כמוני – יבחינו בוודאי שמשהו פה בכל זאת קצת שונה. ברמה אחת, מדובר בבדיחות פנימיות זעירות הנוטעות את המחזה בהקשר ישראלי מובהק. גורדון בלו, אחד משלושת חבריו של מוריס, החליט יום אחד לפסק את השביל בשיערו בצד ימין במקום בצד שמאל, ולכן זכה בכינוי גורדון המחודש – שמו של בית הקולנוע האהוב בגורדון פינת בן יהודה, שניסה (לשווא, כמובן) להימלט מהגורל העגום המזומן לאולמות הקולנוע העירוניים. אלכסנדר זוך, חבר אחר שחלם להיות זמר, מספר כיצד הבין לאסונו כי לעולם לא יוכל להתעלות לרמת כישרונו של "בחור אחד בן עירנו בשם שמוקלר" - אזכור שמשיב את הצופים הוותיקים בקהל אל ימי הרדיו ואל החידון המוזיקלי בעריכתו של אלון שמוקלר (עם יצחק שמעוני, כמובן), בטרם עקר לגרמניה, ממש כמו שמוקלר של זוך. איכשהו, רוחה של תל אביב שורה על המחזה וחושפת את קווי הדמיון בין לוין ובין גאון תל אביבי אחר שמת בדמי ימיו, יעקב שבתאי.ברמה אחרת, לוין מאפשר הפעם לגיבורו לממש במידה משמעותית יותר את תשוקותיו ומאווייו. בניגוד לרבים אחרים, מוריס מצליח להימלט מהשכונה הישנה ולבלות 20 שנות גלות בשבדיה הירוקה והנעימה. הוא אמנם נוטש באכזריות את חולדנקה, אבל קודם לכן זוכים השניים לממש את אהבתם בצורה מפויסת ורכה יחסית. "במחזה הזה של לוין ממש אומרים, בדרך כלשהי, I love you", כותב נועם יורן במאמרו המבריק בתוכנייה. נכון, מוריס מגלה שגם בשבדיה, הייאוש לא משהו: "רציתי לברוח מן השמות המשונים, תולבריינה, גומפרץ, חישטרה, פרציק ובמקומם נפלתי לגוסטבסון ויוזפסון, ייגרמאן וגרוברמאן; ושמות יש בשבדיה כמו כאן, פשוט החלפתי שמות בשמות, וכל החיים נראים לי כמו שיטוט בבית קברות – שמות ותאריכים". אבל כאן טמון עוד יסוד שמייחד את "מוריס שימל" בקנון הלויני – מודעות עצמית מוגברת לטיבה של היצירה התיאטרונית, סדרה של קריצות שמתייחסות בצורה מפורשת הן להתעקשותו של לוין להעניק לגיבוריו שמות משונים, והן לשאלת הסוגה הדרמטית. המחזה נפתח כשמוריס שימל מתחבט בקול רם אם חייו הם קומדיה או טרגדיה, וכמובן שגם "מוריס שימל", המחזה, שקוע באותה הדילמה. החיים הם קומדיה או טרגדיה? שחקני "מוריס שימל" (צילום: ז'ראר אלון)אין פלא, אולי, שגם הצפייה בהצגה – הפקה משותפת של תיאטרון הבימה ותיאטרון חיפה, בבימויה של יעל רונן – לוותה אצלי בתחושת התלבטות גוברת והולכת. מצד אחד, יכולתו המרתקת של לוין לספר שוב ושוב את "אותו הסיפור" בווריאציה קצת שונה מקבלת כאן ממד נוסף הודות לליהוק. לוין אמנם הציג כמה ממחזותיו החשובים בתיאטרון חיפה ובתיאטרון הבימה, אבל עבודתו רבת השנים עם צוות קבוע של שחקני הקאמרי הופכת את האנסמבל הנוכחי – בראשותם של אבי קושניר וליא קניג – לפרשנים חדשנים בכל כורחם, שמלבישים גוף חדש, פיזיות חדשה, על הקריקטורות המוכרות של לוין. ליא קניג (שדווקא שיחקה בעבר בשני מחזות שלו) נהדרת בתפקיד האם שרואה במותו הפתאומי של בעלה אירוע בעל ממדים קוסמים; דבורה קידר, בשמלה אדומה וסיגריה שמוטה, מגלמת באומץ ובישירות את הזונה הקשישה ברבובה; מיקי פלג נוגעת ללב כחולדונקה; וגם עמי סמולרצ'יק (גורדון בלו), תומר שרון (אלכסנדר זוך) ואורי הוכמן (עמוס פופ) עושים עבודה טובה מאוד. מצד אחר, קשה להכחיש שההצגה קצת מקרטעת. הקצב איטי מאוד, משווע לקצת יותר דינמיות וקופצנות שגם המוזיקה הסימפטית (רן בגנו) לא מצליחה לספק. חלק מהבעיה טמון במשחקו של קושניר, היוצר דמות אפרורית וכבויה – האם הוא חושש להיגרר לצחוקים? - שאינה מסוגלת לשאת את ההצגה על כתפיה. באחד מהרגעים המפעימים במחזה, מוריס מהרהר במילותיו האחרונות, התפלות, של אביו שמת לפתע פתאום, סתם כך, באמצע דבריו. המשפט האדיוטי שהאב לא הספיק להשלים ("היא אמרה לו שהוא מוכרח ושאם הוא לא יגמור את הכוסמת...") מקבל לפתע משמעות פילוסופית עמוקה, ומוריס מייחל לשמוע את אביו חוזר עליו – מה שאכן קורה בדרך נס: האב קם לתחייה, חוזר על המשפט האווילי ("כוסמת..."), ומתפגר בשנית. למרבה הצער, התמונה המזהירה הזאת הולכת לאיבוד על במת אולם אריסון (מה שמעצים את תחושת ההחמצה של מוריס בדרך לא לגמרי צפויה ובוודאי לא מכוונת).קצב איטי מאוד, משווע לקצת יותר דינמיות. "מוריס שימל" (צילום: ז'ראר אלון)הבמה עצמה (תפאורה של לילי בן נחשון, תאורה של קרן גרנק) קצת בעייתית. הפתיחה נהדרת: מוריס מציץ מעבר למסך זהוב קטן, כמו זה של תיאטרון בובות, שתקוע בין שתי כנפיו האדירות של מסך הקטיפה האדום של האולם. כשהמסכים נעלמים, מתגלה במה שחורה שעליה פזורים חלונות קטנים הניצבים על עמודים, חלקם סטטיים וחלקם על גלגלים. על החלונות משורטטים איורים עדינים של נוף עירוני, של תריסולים מאובקים ועמודי חשמל, אבל השוס האמיתי טמון בתאורה הפנימית שמאפשרת לחלונות לשנות את צבעם. בהתחלה האפקט מרהיב, אחר כך הוא מתחיל לעלות על העצבים – אולי כי התוצאה קצת סינתטית ומתייפייפת, אולי כי דווקא החלונות המהבהבים חושפים את מלוא עומקה של הבמה, הבולעת את הדמויות ומחסלת כל סיכוי לאינטימיות. בניגוד ל"הרטיטי את לבי" או ל"איחש פישר", שתי הצגות עכשוויות שהצליחו להמציא את לוין מחדש, "מוריס שימל" נעדרת את התנופה, כושר ההמצאה וההתלהבות שהפכו את ההצגות האחרות להצלחה אמנותית כה גדולה. כן, היה יפה לראות את מוריס וחבריו מסיימים את ההצגה כשידיהם אוחזות בבלונים צבעוניים, אבל אצלי, לפחות, נותר בפה טעם סתמי. כוסמת.

מוריס שימל -  מאת חנוך לוין. בימוי: יעל רונן. הבימה ותיאטרון חיפה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ