איתן בר יוסף, עכבר העיר תל אביב
איתן בר יוסף, עכבר העיר תל אביב

"ויהי אור": אלוהים לא היה רק הבמאי הראשון, אלא גם התאורן, פועל הבמה, אחראי האביזרים והמאפר. כמו כן הוא נאלץ לשכתב ללא הרף את המחזה שלו, לעסוק בשיווק, להרגיע את הקניינים ("לחתוך רבע שעה? לא, מה פתאום, אין שום בעיה!") ובעיקר להתמודד עם שיגיונותיהם הבלתי אפשריים של השחקנים -  אלה שזכו בתפקידים הראשיים (ועוד בלי אודישן), ואינספור הסטטיסטים שהופיעו לצדם. והביקורות? נו, מה יש לומר, מבקרים... אנשים קטנים, שחקנים מתוסכלים, קנאים עלובים. מי בכלל קורא ביקורות? העיקר שהקהל מגיע ומפרגן. פרדייז - מועדי מופעהקשר המורכב בין סיפור הבריאה המקראי ובין מעשה היצירה התיאטרוני ניצב במרכז "פרדייז", ההצגה החדשה, הנהדרת, של אנשי תיאטרון קליפה. מהרבה בחינות, ההפקה מסמלת שלב חדש בעבודתו של התיאטרון הקטן הזה, שהחליט לברוא את עצמו מחדש: זו הפעם הראשונה שמייסדי הלהקה, עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב, הזמינו במאית עצמאית, מאשה נמירובסקי, להצטרף לתהליך העבודה; ואת מקומו של הטון המרצין והקודר בדרך כלל תופסת כאן עליצות פרועה וחסרת גבולות שיודעת לנצל עד תום את התנאים הפיזיים המוגבלים שבהם נדרש התיאטרון לתפקד. התוצאה היא בעת ובעונה אחת הצגה מצחיקה להפליא והגיג פילוסופי מחוכם על טבע האדם ועל הזיקה בין המיתוס, האמנות, והחיים. ההברקה הראשונה שהופכת את "פרדייז" לאירוע כה מענג היא ההחלטה להפוך את במת תיאטרון קליפה לחלל חוץ בימתי, כלומר, לאותה טריטוריה מאובקת הניצבת לצד הבמה. ההצגה האמיתית – מופע פומפוזי וגרנדיוזי המתאר את בריאת העולם בשלל דימויים ססגוניים בהשראת איוריו של וויליאם בלייק -  מתרחשת מעבר לשדה הראייה שלנו. אנו צופים בשחקנים מתכוננים לכניסות וליציאות, עוקבים בהתלהבות אחר שינוע התפאורה וניהול הפעלולים המיוחדים, שומעים את הקהל באולם מריע ומוחא כפיים, מניעים את כפות רגלינו בקצב למשמע המוזיקה הבומבסטית, אבל אנו עצמנו תקועים מאחורי הקלעים, ממתינים לצד פועל הבמה המיוזע: לכל היותר אנו יכולים ללוות במבטנו את מבטו המוקסם, בעודו בוחן את המתרחש על הבמה ורואה כי טוב. הצגה מצחיקה להפליא והגיג פילוסופי מחוכם על טבע האדם. "פרדייז" (צילום: יח"צ)הדימוי הגאוני הזה – שמזכיר לנו שההצגה האמיתית תמיד מתרחשת במקום אחר, שממחיש שההפקות המרהיבות ביותר מועלות בדמיוננו, שמפרק ומרכיב מחדש את ההייררכיה של העשייה התיאטרונית – מתחבר כאן להברקה השנייה של יוצרי "פרדייז", שהפכו את מערכת היחסים בין אנשי התיאטרון ("מאחורי הקלעים") להשתקפות הזויה של סיפור הבריאה (המוצג "על הבמה"). וכך, אלוהים (דמיטרי טולפנוב) הוא במאי נרגן שמצווח פקודות לכל עבר אבל גם יודע להיות אבהי ורב חסד כשצריך. חוה אשתו (עידית הרמן) היא קלפטע בעל כורחה שמרוב ניסיונות ליחצן את ההצגה כמעט מחמיצה את הכניסה שלה ונזכרת רק ברגע האחרון למלא בחתיכות צמר גפן את חזהּ הנפול לכאורה (בבגד גוף המעוטר בפטמות דובדבן). אדם (יונתן קונדה) הוא יפיוף נרקיסיסט שמרבה להימרח בקרמים, לצלם את עצמו עם אלטרנטיבות בוטניות מופרכות לעלה התאנה הקלאסי ולא שוכח להניח על שולחן האיפור את תמונת דיוקנו של עוד גבר נערץ בעיני עצמו (ואהבל בעיני אחרים). צבי פטרקובסקי הוא שחקן צעיר ומבולבל קמעה שמגלם את הנחש (עם זנב תוצרת סין), אבל מהר מאוד מתברר כי הנחש האמיתי כאן הוא פועל הבמה (עודד צדוק), שמבקש אחת ולתמיד להגשים את חלומו להפוך לכוכב ולשם כך מוכן ללכת עד הסוף, הרחק מגן עדן - או שבעצם עמוק לתוכו. לא פשוט להציג תוהו ובוהו בצורה כה מסוגננת ומתוזמנת היטב, אבל אנשי קליפה עומדים באתגר בצורה וירטואוזית (ולא רק האנשים: יש כאן גם כלב עצבני שנראה כאילו נלקח מעטיפת תקליט נושנה, מעין מפגש בין His Master’s Voice לקול ה' ה"מתהלך בגן לרוח היום"). התפאורה (טולפנוב), התלבושות (הרמן) והתאורה (אורי מורג) מצליחות לברוא עולם חי ושוקק, צל חיוור של העולם הנוצץ באמת, אבל גם המנוע הפועם שבלעדיו ייכבה הזוהר המדומה מעבר לקלעים. התוצאה היא ערב מקסים, כמעט מושלם. אם יש לי הסתייגויות כלשהן – ככה זה עם מבקרים קטנים ומתוסכלים – הרי שהן נוגעות לטון המעט מתנצל שמאפיין את גישתם של אנשי קליפה להצגה: בראיונות שנערכו לרגל העלאת ההפקה וגם בטקסט המופיע בתוכנייה הם הרבו לעשות שימוש במילה "ריאליטי", אולי מתוך תקווה שאבק הכוכבים של המונח המאוס ידבק גם בהם. ובכן, חברים יקרים, אין צורך להתנצל, להתחנף, או להידרש לאוצר מילים אופנתי: הוצאתם מתחת ידיכם יצירת מופת קטנה, ואין כל ספק שהקהל יגיע ויפרגן.

"פרדייז" - חברי קבוצת קליפה בשיתוף מאשה נמירובסקי. תיאטרון קליפה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ