כולם היו בניי: בחינת הבגרות של הקאמרי

המחזה המצוין שנכתב אי שם בשנות ה-40, הפך ברבות השנים לסמל של בחינת הבגרות באנגלית. בעיבוד החדש בקאמרי ברור למה קשה למשוך צעירים לתיאטרון

סיון שדמון, עכבר העיר אונליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סיון שדמון, עכבר העיר אונליין

כולם היו בניי היה ונשאר מחזה מופתי, וגם ההפקה החדשה, שיתוף פעולה של הקאמרי ותיאטרון חיפה, עשויה לעילא. הליהוק נהדר, התפאורה מושלמת, המשחק טוב והבימוי מיומן. התרגום כמעט בלתי מורגש והסך הכול מרתק, מבדר לעיתים ולקראת הסוף גם מצמרר ומרגש עד דמעות. כיאה לקלאסיקה מודרנית, הרלוונטיות של "כולם היו בני" נמצאת בשיא מתמיד, ואין זמן מתאים במיוחד (או לא מתאים במיוחד) להעלות אותו שוב על הבמה. המחזאי ארתור מילר הצליח לרכז בשעתיים וחצי טרגדיה שרגליה נטועות ביוון העתיקה, גופה ברנסנס וראשה במאה העשרים, והפך את היצירה (ואת עצמו) לאבן דרך בתיאטרון העולמי.כולם היו בניי - כל הפרטים

המחזה הועלה לראשונה בארצות הברית ב-1947, בבימוי איליה קאזאן, תורגם לעברית לראשונה על ידי בנימין תמוז והועלה ב-1949 ב"קאמרי" בבימוי יוסף מילוא. ראוי שבכל כמה שנים יתאפשר לרענן את זיכרון הקהל (ולצופים הצעירים להחשף לראשונה) לסיפור המסעיר של שתי המשפחות האמריקאיות הבורגניות, מיד אחרי מלחמת העולם השניה, שמגיע לשיא כואב ביום אחד, בהתרחשות אינטנסיבית שעוסקת באחריות אישית וחברתית, חטא ועונש, תאוות בצע וקשר שתיקה. המחזה מצליח לעסוק באמצעות הדרמה - המשפחתית בעיקרה - גם בערכים אוניברסליים של מוסר ורגש, ולעמוד על הקשר בין כלכלה ומלחמה, שלטון ומוות. העלילה מגלה את עצמה בפני הצופה בוירטואוזיות פוורמת לאט לאט את התפרים ומגלה סודות ושקרים בתוך המשפחות, עד הסוף הבלתי נמנע.

ג'ו קלר, הדמות שמרכזת את העלילה, הוא תעשיין שהגשים את החלום האמריקאי הודות למלחמה אך גם שילם מחיר יקר – אחד משני בניו שירת כטייס ונעלם. קלר הוא בעל משפחה בגיל המעבר שמתחיל את יום המנוחה (ועלילת המחזה) שלו בנינוחות, בחצר הבית, קורא בעיתוני סוף השבוע ונהנה מאווירה רגועה - פרט לעובדה שעץ התפוח שניטע לזכר הבן שלא שב, נשבר בלילה. עץ התפוח הוא רק סמל כמובן למשהו עמוק יותר שהודחק והושתק עד לאותו יום, ומתגלה אט אט בפני הצופים. חלק מהדרמה העצומה במחזה מתפתחת לקראת ביקורה של אן, הארוסה של הבן הנעלם, שמנהלת רומן עם הבן כריס, שנשאר בחיים וממשיך את דרכו של אביו במפעל.

נתן דטנר שמשחק את ג'ו נכנס לנעלי הדמות בקלות רבה. הכימיה בינו לבין אוהד קנולר, שמשחק את הבן כריס (לסירוגין עם זהר שטראוס) הופכת את ההופעה שלו לבלתי נשכחת גם הפעם. קנולר עצמו משחק מצוין כרגיל, ונדמה שהשחקן המוכשר הזה צומח בקלות לתוך תפקידים מגוונים. את אם המשפחה משחקת לאורה ריבלין והיא זאת שלטעמי הופכת את ההפקה להצלחה אמיתית. ריבלין נכנסה לדמות בעוצמה עד כדי התמזגות, משוטטת על הבמה כמו רוח רפאים כמעט, עם השפעה מאגית על האחרים, ממש כמו דמותה המיוסרת במחזה. נטע גרטי מאכזבת קצת בתור אן דיוור. ישי גולן שמשחק את אחיה במחזה מבריק, וגם ההופעה של ירון מוטולה מצוינת.  

את עלילת המחזה אפשר להמשיך ולפרט, אבל כנראה שהפעם אין צורך. לחלק גדול מבני גילי יש פינה חמה בלב למחזה הנדון, לאחר שנדרשנו להכירו בעל פה לכבוד בחינת הבגרות באנגלית. כידוע לכל מי שצופה בתיאטרון בימינו, שכבת הגיל הזאת (וגם זו שמתחתיה) אינה מרבה לפקוד את האולמות. לחלקם הפגישה עם "כולם היו בני" גם הייתה פחות או יותר הפגישה האחרונה עם תיאטרון. לכן, העלאתו מחדש של מאסטר פיס שכזה היא אולי הזדמנות לנסות לציין לפחות מרכיב אחד בסלידה שאותם אנשים - בני 25-50 נאמר חשים כלפי האמנות הזו.כולם היו בניי - כל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ