יובל בן-עמי

בפסטיבל תיאטרונטו 2011 נטלו הנשים את זכות הדיבור: כל שש הצגות היחיד שהשתתפו בתחרות הורכבו ממונולוגים נשיים. מה הם אומרים לנו על התקדמותו של מעמד האשה? אז זהו, שאין הרבה התקדמות. שוב ושוב הוצג בפנינו מצב של עמידה במקום, או הליכה סחור סחור במעגלים. דווקא גבר אחד שהציג הצגה אוטוביוגרפית אורחת בפסטיבל - הזמר אדם - הצליח לסכם את העניין בשתי מלים פשוטות: אין מוצא.תיאטרונטו 2011 - כל הפרטיםתיאטרונטו 2011 - נותנים לנשים את הבמההאמנות הנשית תעסוק תמיד בנושאים שהאמנות הגברית פוחדת להודות בקיומם. בתיאטרון, כפי שהגדיר אותו גבר כאריסטו אין בכלל מקום לעיסוק בסטגנציה או ב-”תקיעוּת". הוא שואף תמיד לקתרזיס, לשיא, להתפרצות. מובן שגם נשים מגיעות לשיאים, אבל זה לא עד כדי כך פשוט או מובן מאליו ולפעמים הדרך ארוכה.זוהי בין היתר נגזרת של המצב הנשי ההיסטורי. בהצגה נחמודת, על פי סיפור קצר של צ'כוב, אנו פוגשים את אולינקה, אשה השוכלת בעל אחרי בעל ועם לכתו של כל אחד נותרת ללא כלום. כאשה של המאה ה-19, אולינקה אמורה למצוא את שליחותה בגידול ילדים, אבל היא עקרה. במקום ילד קיים בה ואקום אותו ממלא בכל פעם גבר תורן. כשהוא מנהל תיאטרון, היא הופכת למעריצה של אמנות. זאת, כשהוא סוחר עצים היא מתמלאת כולה בחום לשמע המילים "קורה וקרש". כשהוא וטרינר היא נאחזת דאגה בדבר התפרצות מחלות בקרב בהמות המשק במחוז.הוא וסארטר באותה דיעה: אין מוצא. הזמר אדם (צילום: ג'ולי גולדברג)בסוף מופיע גם ילד, אבל הוא לא שלה. אחריו מגיע סוף פתוח עד כדי כך שהיושב לידי באולם, איש משכיל לכל הדעות, פנה לעברי ותהה מדוע לא היה סוף. “נחמודת", שביים איציק ויינגרטן, היא הישג אינטימי ועדין והשחקנית יעל טוקר עושה בה מעשה מיוחד באמת. אולי היה מקום להכניס בדמות מעט יותר מודעות עצמית, אבל אנחנו, בקהל, ממלאים את החסר גם ככה, מתרגשים ומבינים ונעצבים אל ליבנו עד מאוד.בלי לעלות על בריקדות אולינקה לא עושה דבר מלבד לאהוב. בפני נשים מודרניות יותר פתוח מרחב פעולה רחב יותר ובכל זאת, גם הן תקועות. אפשר לאפיין את שלוש ההצגות הנסקרות כאן לפי הסולם: חוסר מעשה, מעשה קטן, מעשה גדול, וכולם, בסופו של דבר, מובילים למקום דומה מאוד.את המעשה הקטן מבצעת נורית, גיבורת ההצגה ברית בין הבדלים, שחיברה וביימהננו שבתאי. שבתאי היא קול מרתק במיוחד בשירה ובדרמה העכשוויים בישראל שראוי בהחלט להקשיב לו ולהתחקות אחריו. זהו קול מגובש שמרבה לעסוק בקשרי משפחה, בעיקר באבהות.כל מה שקרוע, כל מה ששבור. "ברית בין הבדלים" (צילום: יח"צ)

אביה של הילדה נורית הוא חדשות רעות של ממש. האם חווה הלם קרב במלחמת יום הכיפורים או שהמלחמה מהווה תירוץ למחלת נפש הקיימת ממילא? כך או כך, הוא חי בבית בו "כל הדברים קרועים או שבורים, או גם קרועים וגם שבורים" מעשן בשרשרת, נוהג בבתו באפאטיות ובאחרים בגסות וחווה מדי פעם התמוטטויות.הילדה, מה לעשות, אוהבת אותו. היא רוצה בקרבתו יותר מאשר בזו של אמה ושל בן הזוג הנורמטיבי לחיים אותו מצאה לאחר פרידתה מן האב. המעשה הקטן של נורית הוא מנוסה לבית אביה בבוקר יום כיפור, לאחר שאמה החליטה לא לאפשר לה לבלות את היום בביתו. היא מגיעה אליו עם שחר ומשתפת אותנו בסיפורה בעודו ישן במיטתו. גם נורית נתונה במצב של אין ברירה, אביה ישאר חריג ואמה תשאר מנוכרת כלפיו. האם המנוסה שלה שינתה דבר מה? את זה יחליט כל איש בקהל לעצמו. בינתים ניתן להינות מאוד מעבודתה של רינת יונה גליקו בתפקיד הראשי ומביטויי הילדות הצבעוניים והמרתקים שהיא מפיחה אל חלל תיאטרון הסימטה.האקדח מהמערכה הראשונה בא לבקר מה קורה כשמתבצע מעשה גדול? “אתם יודעים שהייתי חייבת לעשות משהו קיצוני" מסבירה סיוון שמואלי, שחקנית רמת-גנית כושלת. שבוע לאחר יום הולדתה השלושים סיוון מגיעה לאודישן נוסף, אחרי עשר שנים של מבחני בד שהתמצו בהופעה כניצבת בכמה פרסומות. הפעם היא עושה מעשה: קושרת את הבמאי והמלהקת לכסאותיהם ומאיימת עליהם באקדח.גם היא נאבקת בשדים משל עצמה. "נחמודת" (צילום: יח"צ)רותם קינן ביים וטל לוי מבדרת להפליא בתפקיד. יש לה אנרגיות בימתיות בריאות ביותר והיא מוכיחה לנו שהקומדיה הטובה ביותר היא טרגדיה. כיצירה תיאטרונית ההצגה כלומניקית אולי אינה מחדשת הרבה, אבל כפרק בסדרת המתח שלנו אודות האשה ומאבקה להשתחרר ממבוך הגדרות החיות בו היא כלואה, יש בו ערך רב. הנה מתבצע מול עינינו מעשה של הרס ובעיקר של הרס עצמי. האקדח מכוון אלינו – אל הקהל – ובכל זאת אנחנו מזדהים עם שמואלי בכל ליבנו. מי לא מצא את עצמו סובב במעגלים? מי לא נאבק בספינקס רע לב החוסם כל גשר? במקרה של סיוון שמואלי, זאת "התעשייה", אצל נורית זו המשפחה, ואצל אולינקה אלה הם החיים עצמם.כמה מתסכל, שכשנעשה המעשה הגדול ושמואלי מצמידה למפלצת שלה אקדח לרקה, היא בעצם יורה ברגלה שלה. מצד שני, כמה יפה לראות יוצרים ויוצרות ישראלים לוקחים את התסכול והופכים אותו לאמנות. העשיה האמנותית היא היא הפריצה האידאלית ממעגלי הקסמים של חיינו. באמצעותה הופך התיאטרונטו את פסח לחג חירות אמיתי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ