יובל בן עמי, עכבר העיר אונליין
יובל בן עמי, עכבר העיר אונליין

לשמחתי הרבה ראיתי בחאן בשנתיים האחרונות לפחות הצגה גרועה אחת. אלמלא כן, הייתי נאלץ לבדוק את מידת שפיותי, ממש כמו המשרת האומלל מאלווליו במחזה שלפנינו. האם באמת יתכן שהתיאטרון הירושלמי מפיק יהלומים ברצף כזה ובהתמדה כזאת? ההצגה האחרונה שעלתה בו, גן הדובדבנים, היתה פשוט גן של דובדבנים. עכשיו מגייסים הירושלמים את ויליאם מגדות נהר אבון לשורות התיאטרון, ומעלים את אחד המחזות הקלילים והסימפטיים ביותר שלו, בקלילות ובסימפטיות מענגות באמת.הלילה ה-12 - מועדי הצגה

עבור מי שהכירותו עם מחזות שיקספיר מרופרפת, הלילה ה-12 הוא בעיקר שם: ציון ליצירה מוכרת, שקשה לחבר אותו לדימוי קונקרטי. רומיאו ויוליה הוא סיפור אהבה, מקבת הוא סיפור רצח, המלט סיפור על אם להיות או לא להיות וחלום ליל קיץ סיפור על פיות. אבל מה עניין הלילה ה-12? המחזה נבלע בין הקומדיות. הוא עוסק בעיקר בתעלול של חילופי מגדר, אבל שייקספיר עצמו יצר כנראה באותה שנה ממש את "כטוב בעינכם", מחזה שנגע באותם תכנים בעידון ושאר רוח רבים יותר.     הבמאי אודי בן משה בחר דווקא את החומר הקליל הזה, בתרגומו הקליל והחמוד (גם אם המשתדל מדי להתחבב) של אהוד מנור. בן משה מצטיין מאוד בעבודה עם קומדיות מן הרנסאנס או כאלה שרוח רנסאנס שורה עליהן, החל מ-"משרתם של שני האדונים" שהעלה בהבימה בשנות ה-90, וכלה ב-תעלולי סקפן של מולייר שהווה את שיא העונה החולפת בחאן עצמו. "הלילה ה-12" מתחבר לאותו ניסוי מתמשך, ודווקא משום כך ניכר כאן ייחודו של המחזאי. שייקספיר סירב להטפל לאותה בדיחת קומדיה דל-ארטה שחוקה שמולייר וגולדוני התפנקו עליה ללא קץ. הבדיחה שלו לירית וטעונה הרבה יותר והדבר ניכר גם כשהיא מוגשת בלבוש פשוט. אין בה אהוב אחד ואהובה אחת, אלא בחישה מורכבת להפליא של אנשים וזהויות שעורכי התוכניה בחרו להציג אותה כמפה גדושת חיצים: זה מאוהב בזו, זה הציל את ההוא מטביעה וכו'. מן הטביעה ניצלו בעצם שנים: סבסטיאן ואחותו ויולה, ושניהם נסחפו לחופי ארץ ושמה  איליריה. עיקר הסיפור סב סביב דמותה של ויולה, המתחזה לבחור ומשכירה את שירותיה כמשרת לדוכס מאוהב. היא מתאהבת בדוכס אדונה, ואילו הרוזנת אוליביה, משאת נפשו של אותו אדון, מתאהבת בה. על מה המחזה הזה בכלל? "הלילה ה-12" (צילום: יעל אילן)

נילי רוגל פשוט נפלאה בתפקיד ויולה, שכמעט כל תפקידה משוחק בלבוש גבר. ספק אם ביצועה ימוש מן הזכרון אי פעם, ובכל זאת נשענת ההפקה בעיקר על דמויות המשנה. ארז שפריר ולירון ברנס הם צמד מבדר של שתיינים. אריאל וולף ואיתי זבולון, שני רכשים חדשים של החאן, עושים עבודה יפה כדוכס וכשודד ים השנוא עליו. ניר רון מצחיק כמאלוויליו, אבל הגיע הזמן לשחרר אותו מתפקידי משרתים תמהונים (שאותם גילם גם בגן הדובדבנים וב-"סוף משחק" לבקט) ולבחון את הוורסטיליות האמיתית שלו. 

התפאורה, שהתבססה על עמודי עץ ניידים, לא היתה אפקטיבית במיוחד בעיני, אבל התלבושות, מעשה ידי פולינה אדמוב, תרמו רבות לאפקט הקומי. דמותו של האביר סר אנדו אגיצ'ק (אחד משני השתיינים), למשל, עטתה שילוב הזוי בין בגדי לגיונר רומי לשמלה שרוקדים בה את מחול הצ'ארלסטון. כמעט בכל אחת מן הדמויות נעשה משחק בין-מגדרי מעניין מסוג שונה, מבלי לגלוש אף פעם לקלישאות אמיתיות של דראג.

יותר מכל הצליחו בן משה ואנשי צוותו לייצר את אפקט השכחת החיים, שללא ספק אליו נתכוון המשורר. במשך שעתיים הייתי באיליריה, ארץ שאינה קיימת והמרוכבת ממוטיבים בלתי אמינים לחלוטין: תערובת של שמות איטלקיים ואנגליים, אצולה מפוקפקת וליצנים בלתי ליצניים. האמנתי שאח ואחות יכולים להדמות זה לזו עד כדי בלבול ושגרביונים צהובים הם הדבר המצחיק ביותר בעולם. שכחתי את ירושלים ואת שני עמודי הענק שפולחים את במת החאן. שכחתי את עצמי. "אם מוזיקה מזון לאהבה" כתב שייקספיר במחזה, "המשיכו לנגן, אל תפסיקו".  הלילה ה-12 - מועדי הצגה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ