המשפחה הלוחמת

מחזה הביכורים של רשף לוי, "החולה ההודי", זכה בבית ליסין להפקה חזקה ונוגעת ללב

איתן בר יוסף
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתן בר יוסף

"החולה ההודי" נשמע כמו שמו של מערכון נשכח מאת חנוך לוין, או לחילופין כמו מחווה פוסט-קולוניאלית ל"הפצוע האנגלי". כך או כך, שום דבר בשמו של מחזה הביכורים שכתב רשף לוי לא ממש מכין את הצופים לדרמה המשפחתית העגומה שנפרשת מולם בכישרון גדול.

גיבור המחזה, שגב חסדאי, הוא צעיר בן 21 שערק מהצבא כדי לחזור הביתה, לדירה שכבר ראתה ימים יפים יותר, ולעזור לאמו לטפל באב הסנילי שמחלים מאירוע מוחי. כשמצבו של האב מידרדר, מחליט שגב לנסות וליצור שוב קשר עם אבשלום, בנו המבוגר של האב מנישואיו הראשונים, ולברר אחת ולתמיד מדוע נותקו היחסים ביניהם למשך יותר מעשרים שנה. בשלב הזה עדיף, אולי, לשמור על עמימות - יש לפחות פיתול אחד בעלילה שמפתיע וגורר את ההצגה למקום לא צפוי - אבל מספיק לומר שמינון כזה של שקרים, סודות ודמעות יכול היה לפרנס בקלות עונה שלמה של טלנובלה.

למרבה הפרדוקס, דווקא המינון המופרז הזה - מופרז כמעט עד כדי גיחוך -הופך את המחזה ליותר מסתם מלודרמה ממוצעת: על משקל קביעתה האלמותית של ליידי ברקנל (ב"חשיבותה של רצינות" של אוסקר וויילד) אפשר אולי לומר שאם חולה סופני אחד במשפחה זה ביש מזל, שניים זו כבר ממש רשלנות. ואמנם, "החולה ההודי" עצמו - שם גנרי לאותה דמות פלאית שעליה אפשר לקרוא מדי פעם במדור המוזרויות עיתון, "איזה חולה הודי שהיה שלושים שנה בקומה; איזה הודי עם גידולים בכל הגוף שאכל קארי והכל עבר אצלו" - מוזכר במחזה פעמיים: פעם אחת כדי להוכיח לנו שנסים אינם מתרחשים, ואילו בפעם השנייה כדי להזכיר לנו שדווקא כן, לפחות בתיאטרון. לוי מספר שכתב את המחזה על סמך אירועים שקרו, חלקם "התממשו כפי שתיראו אותם על הבמה", ואילו אחרים "היו צריכים לקרות, אם העולם היה טיפה יותר מסודר", כלומר אם המציאות היתה קצת יותר דומה לאמנות.אבל עם כל הכבוד לקארי מחולל הנפלאות מקופת החולים בכלכותא, מה שבאמת מעניק עוצמה למחזה הוא ההומור השחור של שגב, הומור ציני ונושכני ודורסני כל כך, עד שלרגע נדמה שהוא מקבל נפח וממשות והופך לדמות החמישית על הבמה (דמות המשתלבת להפליא, כמו גיבור קומיקס הזוי, בתפאורה שעיצב דני בילינסון - קירות לבנים שרהיטי הבית מאוירים עליהם במשיחות מכחול גסות). ההומור הזה מצליח לענג ולייסר, להרעיל ולגאול, הכל בעת ובעונה אחת. כמו במטבחי הפיוז'ן המשובחים ביותר, גם המפגש בין החריפות המפולפלת של הבדיחות לסנטימנטליות הסכרינית של המלודרמה המשפחתית מוליד משהו רענן, לא צפוי, חדש. נכון, אי אפשר להכחיש שהמחזה עדיין סובל מכמה כשלים מבניים, בעיקר המונולוגים של האח הבכור, שנועדו לקשר בין התמונות אבל כרגע מצטיירים כמעין פיגומי בניין הממשיכים לעמוד הרבה אחרי שהבניין כבר הושלם. ואף על פי כן, למרות הפגמים הנקודתיים הללו, מדובר בהפקה חזקה ונוגעת שמסמנת את לוי כהבטחה גדולה.

כמו פרח בר

אין ספק שחלק ניכר מההצלחה רשום על שמו של הבמאי אלון אופיר, שכבר הוכיח בעבר יכולת מרשימה להעמיד סצינות אנושיות רגישות. המשחק פשוט אדיר: יורם טולדנו טוב מאוד בתפקיד האח הבכור, שנסחף בעל כורחו אל ההרפתקה המשפחתית שממנה נמלט. גילת אנקורי, בפנים חשופים, חפים ממייק-אפ, מגישה הופעה מעולה כאם המשפחה שנאלצת לתמרן בין שלל המחויבויות הסותרות שלה וסופגת באהבה את ההצלפות האכזריות של בנה. שלמה וישינסקי, שמגלם את האב החולה, מצליח ליצור דמות מורכבת ונוגעת ללב, ספק משובשת, ספק נורמלית לגמרי (אני לא בטוח שלוי כיוון לכך, אבל המלל הימני שהאב פולט כל הזמן - הוא נלחם לצידו של בגין באצ"ל _ הופך אותו למעין משל על הימין הפוליטי בישראל, מעין חולה אנוש שבטוח שהוא בריא, מישהו שתקוע עמוק בזמן המחתרות מבלי להבין שהאידיאולוגיה _ וגם מוסד המשפחה - עברו שינוי מהותי). אבל הכוכב האמיתי כאן הוא ללא ספק אושרי כהן המדהים, שבטון מדויק ובתזמון מושלם מצליח להפיח חיים ברפליקות המושחזות שכתב לו לוי.

אבל יש כאן עוד גיבורה אחת שהופכת את ההצגה למה שהיא: חוה אלברשטיין. אלון אופיר, שנוהג לערוך להצגות שלו פסקולים של להיטים, נטל הפעם את שיריה המוקדמים של אלברשטיין - "חיוכים", "פזמון ליקינטון", "שבע" - ורקם מהם קולאז' עדין ולפרקים אירוני (למשל השימוש בשיר "כל יום אני מאבדת"), שמצליח לצמרר בכל פעם מחדש. ההתרגשות הזו טמונה לא רק במפגש הנוסטלגי עם השירים הללו, אלא גם באיכות המיוחדת שאלברשטיין מביאה עימה לפזמונים, מעין סנטימנטליות המהולה בכנות, פשטות שמחפה על עושר ומורכבות. כאמור, משהו מהשילוב הזה אפשר למצוא גם ביצירתו של לוי, ונדמה לי שהוא יסכים שקשה למצוא מחמאה גדולה יותר.

"החולה ההודי", מאת רשף (ורגב) לוי, בימוי: אלון אופיר. בית ליסין

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ