90 דקות בימתיות מרתקות

נעמי יואלי מחקה בווירטואוזיות את נתיבה בן יהודה, ואולי רק משאילה לה את גופה: כך או כך, "בין הספירות" היא אירוע תיאטרוני קורע לב

איתן בר-יוסף
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתן בר-יוסף

תוכנית הרדיו השבועית של נתיבה בן יהודה, המשודרת ברציפות מאז 1996, ממשיכה להצמיד למקלטים קהל קטן אך מסור של מאזינים; לפני כמה חודשים, כשההנהלה האטומה של קול ישראל ביקשה לבטל את התוכנית ("מטעמי תקציב"), אפילו התארגנה לה הפגנה קטנה אך עיקשת של מעריצים שיצאו למחות מול משרדי רשות השידור. 

לתוכנית קוראים כידוע "נתיבה מדברת ומקשיבה" - שם אירוני במקצת, שהרי חלק ניכר מקסמו של השידור השבועי הזה נעוץ במתח התמידי בין הדיבור ובין ההקשבה, כלומר ביכולתה של בן יהודה הדעתנית, המבעבעת מרוב אבחנות נחרצות, לסכור את פיה ובאמת להאזין למאזינים. זה לא מפתיע: הדיבור - הצברי, הדוגרי, המתגלגל, הנלהב - הגדיר במידה רבה את נוכחותה של בן יהודה בתרבות הישראלית, מהמילון לעברית מדוברת שכתבה עם דן בן-אמוץ ועד הטון הייחודי שאיפיין את כתיבתה האוטוביוגרפית. בפתח "בין הספירות" (1981) בן יהודה מסבירה "שהספר הזה הוא [בעצם] ריאיון. כאילו שמישהו סמוי שלא יודע כלום על 'אז' שואל אותי במשך כל הספר שאלות, ועוד שאלות, וחוזר ושואל, והספר כולו הוא התשובות שאני עונה - בדיבור". 

ה"דיבור" הזה ניצב בלב יצירתה החדשה של נעמי יואלי, שעיבדה את מאות עמודי ספרה של בן יהודה ל-90 דקות בימתיות מרתקות. ברמה הבסיסית ביותר אפשר לקבוע שיואלי - מצויידת במשקפי פלסטיק, גופייה לבנה, ונעלי צעידה גבוהות - בעצם מגלמת את בן יהודה: היא יודעת לחקות את הסטקטו הצרוד שלה, המרבה להחליף אל"ף בה"א, וגם לתמרן בווירטואוזיות בין הקול המוקדם יותר, הצלול, המזוהה כאן עם תקופת מלחמת העצמאות, ובין הקול היגע, המוכר היטב למאזיני הרדיו ("רגע רגע, אני רו-ש-מת").

פלמ"חניקית למופת אבל גם דמות שנויה במחלוקת (צילום: אלדד מאסטרו, יח"צ)יואלי אמנם משחקת את בן יהודה, אבל ההישג שלה כאן הוא בו בזמן הרבה פחות - או, לחילופין, הרבה יותר - ממשחק סטנדרטי. מצד אחד, היצירה הבימתית מדגישה את האיכות התיאטרלית המופרזת, המודעת לעצמה, הפרפורמטיבית, המייחדת את אישיותה הצבעונית של בן יהודה. מצד אחר, יותר משהיא מאמצת את דמותה של הפלמ"חניקית בדימוס, יואלי משאילה לה את גופה, הופכת את עצמה למעין תיבת תהודה או מקלט רדיו שדרכם אפשר להעלות באוב צלילים, זיכרונות ורוחות רפאים שנגוזו זה מכבר. מה ש"הדודה פרידה", עבודתה הקודמת של יואלי, עשתה עם פיצ'פקעס ופיסות בד, "בין הספירות" עושה עם הקול האנושי, עם הדיבור. קשה שלא לחוש כאן את השפעתה של רות קנר (שסיפקה ליואלי "ליווי אמנותי"), יוצרת מבריקה שעבודתה נוצרת בדיוק בתפר הזה, במקום שבו המלים מקבלות ממשות כמעט פיזית.

במלים אחרות, העבודה כולה היא מעין סיאנס המעמת אותנו עם הסצנה הבראשיתית של הפרויקט הציוני, הרגע הגדול (שבו "פורצת" המדינה) שהוא תמיד גם הרגע הקטן והסתמי. כשהפלמ"חניקים, שבילו חודשים בנגב ועתה עולים סוף סוף צפונה, פוגשים במקרה את הביואיק של גולדה, הם לומדים מפיה שהאו"ם אישר ערב קודם לכן את הקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל. אחד מהלוחמים תוהה אם "אפשר אולי... סתם ככה... לדעת, כמובן, רק אם זה אפשרי... מה התאריך היום". "אוי, איזה צחוק התפרץ", משחזרת נתיבה, "אפילו את היום בשבוע לא ידענו, אז מה פתאום שנדע את התאריך. פה אומרים לך 'רגע היסטורי' ו'יום היסטורי', ואף אחד אפילו לא יודע איך יקראו ליום הזה בהיסטוריה". חיים חפר יתעקש לימים שהפלמ"חניק מחפש את המחר, אבל יואלי מראה כיצד כבר מההתחלה הפלמ"ח עסוק דווקא במאבק אבוד מראש להבין ולסמן את האתמול.

היצירה עצמה משקפת את המאבק הזה בשורה מגוונת של פעילויות בימתיות הממחישות את גיבושה של טקסיות ישראלית ואת אופן השתבשותה: המוסיקאי יוסי מר-חיים מספק פסקול של שירים עבריים נושנים; הדס עפרת בונה בזהירות, מדליק (ללא גפרור), ואז מפרק מדורת קומזיצים סטרילית; ליאור לרמן מקרינה עבודת וידאו המבוססת על מסכת ט"ו בשבט משנות ה-30 ועל הטקסים הציוניים שעיצב ברוך בן יהודה (אביה של נתיבה ומנהל גימנסיה הרצליה); ואילו שחקני האנסמבל של רות קנר מגלמים קבוצה של תל אביבים "סלוניים", צעירות מצועצעות וצעירים מטורזנים שהתגייסו לפלמ"ח ומצאו עצמם תחת הנהגתה של המפקדת נתיבה באימון שדה תמים שהפך לשדה קטל.

הדיאלוג בין יואלי ובין שותפיה לבמה נותר מעט סתום, ולפעמים נדמה שמעבר לרצון לשתף פעולה עם חבריה - כל אחד מהם אייזן בטון, כמובן - יואלי לא לגמרי החליטה מה היא בעצם מבקשת להשיג. לא בטוח שזה פוגם ביצירה: משהו כאן נותר פתוח, משוחרר, מזכיר במידה רבה את שזירת האסוציאציות של בן יהודה עצמה.

באנטי-נרטיב הזה טמון אולי ההישג הגדול ביותר של "בין הספירות". מתברר שגם נעמי יואלי יודעת לא רק לדבר אלא גם להקשיב: היא מזהה בכתיבתה של בן יהודה את אותם יסודות חתרניים שהפכו את הפלמ"חניקית הזאת למופת אבל גם לדמות שנויה במחלוקת, שסיפורה אינו משתלב בנקל במיתוס הפלמ"ח (הגברי, השוביניסטי, השש אלי קרב). מי שחושב שהוא כבר יודע הכל על נתיבה בן יהודה ועל פיה הגדול יתפלא לגלות כאן מורכבות מכמירת-לב, כמעט טרגית. איזה סיפור, אתה אומר לעצמך ביציאה מתיאטרון תמונע, איזה סיפור ענק: העובדה שאין צורך בסיאנס כדי לשמוע את הקול הצרוד הזה - הידיעה שאפשר פשוט להדליק את הרדיו בימי רביעי בלילה - היא כמעט בלתי נתפסת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ