נו אקזיט

<STRONG>"מישהו שישמור עליי"</STRONG> עוסקת בשלושה שבויים הכלואים בלבנון. למרות הנושא האקטואלי והשחקנים המוכשרים, היא <STRONG>מתקשה להתרומם</STRONG> ומותירה רושם מנוכר

איתן בר יוסף, עכבר העיר תל אביב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתן בר יוסף, עכבר העיר תל אביב

עיתונאי אירי, מרצה בריטי ורופא אמריקני כלואים יחדיו בתא קטן אי שם בלבנון. לא, זאת לא התחלה של בדיחה, וגם לא רעיון לתוכנית ריאליטי מקורית (אם כי תודו שמדובר בפוטנציאל ענקי), אלא המצב שסביבו רקם פרנק מקגינס את מחזהו "מישהו שישמור עליי". המחזה הועלה לראשונה ב-1992, לאחר שחרורם של בריאן קִינן (מורה אירי לאנגלית) וג'ון מק'קארתי (עיתונאי בריטי), שהוחזקו במשך שנים ארוכות בשבי בביירות. אבל תסמכו על המזרח התיכון שימשיך לספק עילות אקטואליות למכביר: כשהמחזה הועלה מחדש בלונדון בשנה שעברה, המבקרים הרבו להתייחס למלחמה בעירק ולגל מעשי הרצח של שבויים מערביים. ואם בלונדון היתה למחזה עדנה רלוונטית, הרי שאצלנו הגדיל שר ההיסטוריה לעשות וסידר שההפקה בהבימה תיכנס לחזרות ממש במקביל לחטיפת שלושת החיילים בעזה ובלבנון. אפשר בהחלט להבין את מנהלי התיאטרון, שהזדרזו להזמין את המבקרים כבר להצגה הראשונה: כששר ההיסטוריה מתנדב לייחצן אותך, אתה לא מסרב.מקגינס אמנם כותב על לבנון, ויש כאן גם כמה אזכורים (נרגנים עד גזעניים, מטבע הדברים) למנטליות הערבית, אבל שוביהם של השלושה אינם נראים על הבמה, האג'נדה שלהם לא ברורה, ואפילו השבויים לא תוהים מדוע, בעצם, נחטפו. ההקשר הלבנוני של הסיפור נרמז לכל היותר בסלסולים המזרחיים שצובעים את המוזיקה (אפי שושני). העובדה שכבר בתחילת המחזה מכריז העיתונאי האירי אדוארד איזה תקליט היה לוקח איתו לאי בודד (אלה פיצג'רלד שרה "מישהו שישמור עליי") ומתוודה כי אביו נזף בו על נטיותיו ההרפתקניות ועל תשוקתו לראות עולם הופכת את העיתונאי המודרני לבן דמותו של רובינזון קרוזו; התא הופך למעין אי נידח, ואילו המחזה מצטייר כניסיון לשרטט קווים לדמותו של מיתוס בן זמננו, מצב אוניברסלי שרק במקרה מתמקד בהבדלים הלאומיים בין שלושה גברים דוברי אנגלית משלוש אומות שונות. צדק אחד המבקרים הבריטיים כשקבע שכמו בקט ב"מחכים לגודו", גם מקגינס מתאר קבוצה של גברים נואשים שבסך הכל מנסים להעביר את הזמן. החבר'ה כאן לא משחקים שח, לא מעבירים הרצאות מלומדות זה לזה ובהחלט לא מתרגמים את "ההוביט". כמו ולדימיר ואסטרגון אצל בקט, גם אדוארד, מייקל ואדם עסוקים בעיקר במשחקי כוח, בהשפלות קטנות, בהתנצחויות ובפרצי געגועים. "אני לא רוצה להיות שחקן", אומר מייקל המרצה, "נראה לי שלשחקנים יש חיים משעממים". אבל שוב ושוב הוא נגרר עם חבריו השבויים לפנטזיות שמזכירות חוג דרמטי - שחזורים של סרטים דמיוניים, משחקי תפקידים ופנטומימות שמציגים את השהות בשבי כמטאפורה מושלמת לעבודת התיאטרון (למרות שנהוג לדבר דווקא על "קהל שבוי", לא על שחקנים שבויים).

סצינות מרגשות, רגעים חלשיםנשמע מעניין, מה? אבל זה לא, לא ממש. אולי כי הסימבוליקה קצת בוטה מדי, אולי כי רצף התמונות הקטועות לא מצליח ליצור מציאות פסיכולוגית מעמיקה, ואולי כי הביצוע לא לגמרי מתקתק. הבמאית טטיאנה קנליס-אולייר כבר הוכיחה ב"פרפרים הם חופשיים" כישרון ורגישות בעבודה עם שחקנים; ובכלל, הסיטואציה האינטימית מצד אחד והתפאורה האפרפרה (דנה צרפתי) מצד אחר מחזקים את התחושה ש"מישהו לשמור עליי" היא מעין היפוך אפל של ההצגה הקודמת: הנה לכם כמה פרפרים לא חופשיים בעליל. כאמור, קנליס-אולייר יודעת לסחוט משחקניה הופעות מדויקות ונוגעות ללב, אבל לצד כמה סצינות מרגשות יש כאן לא מעט רגעים חלשים. דב רייזר כמו נולד לגלם את העיתונאי האירי המריר (תפקיד שנכתב במקור עבור סטיבן ריאה), אבל לוקח לו הרבה מאוד זמן להתחמם ולהשמיע את הרפליקות בנימה טבעית באמת. הוא נראה עוין, אבל בהחלט לא מסוכן; לכן, כשמייקל האנגלי (יגאל שדה) מצהיר בפני אדוארד שהוא "לא מפחד ממנו", קשה להבין על מה המהומה. שדה פנטסטי, ואין ספק שהכניסה שלו מפיחה חיים בהצגה, אבל אפילו הוא נוטה להגזמות (למשל כשהוא צועק). זהר שטראוס, בתפקיד אדם האמריקני, כמעט שאינו מזייף, אבל הוא נוטה להסתמך על המחוות החיצוניות שכבר הפגין בעבר בהצגה "טייפ", משכיבות סמיכה והורדת החולצה ועד יללות מוטרפות וריקודי זימה. הבעיה היא שבניגוד לחברו התמיר מ"טייפ", אוהד קנולר, שטראוס איננו מדיף את אותו זוהר בריא, כל-אמריקני. היות והוא נראה מטורלל כבר מהרגע הראשון, תהליך ההתחרפנות שלו לא באמת משכנע.פעם אחת, כששטראוס זועק, "מה זה, שכחו אותנו?", קשה שלא להצטמרר. אבל רוב הזמן, אפילו מי שסולד בדרך כלל מהישראליזציה המופרזת שנכפית על מחזות זרים לא יכול שלא להצטער על הפער המפתיע בין הנושא ומשמעותו הטעונה במציאות הישראלית הנוכחית לבין ההצגה עצמה, שמותירה רושם מרוחק ומנוכר. היחיד שסירב לשתף פעולה היה הרחוב הישראלי, שרעשיו המוכרים - טרטור אוטובוסים, יבבות אמבולנס, דיאלוגים עתירי "וואללה?" - חדרו אל הבימרתף בעיקשות פטריוטית, מסרבים לאפשר לנו להתמכר להזיה האוניברסלית של מקגינס.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ