חוזר בגדול

"הבלש העברי חוזר" הוא פרודיה נוסטלגית ומהוקצעת המשלבת סגנונות של פילם נואר, סרט ערבי ומחזמר הודי

מיכל בעדני, מערכת עכבר און-ליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכל בעדני, מערכת עכבר און-ליין

תל-אביב 1932. הבלש העברי הראשון, דוד תדהר, חוזר לפתור תעלומה נוספת. ואנחנו גאים. גם לנו יש דיק טרייסי מקומי  - בלש בניחוח סרטי הפילם נואר, מעיל עור שחור, מקטרת ושארם אפלולי ומסוקס. ההצגה "הבלש העברי חוזר" מבית היוצר של פרויקט "האינקובטור" וסטודיו ניסן נתיב ירושלים, היא פרודיה מסוגננת על ז'אנר הבלש, בניחוח נוסטלגי של תל אביב הקטנה של ראשית היישוב העברי בארץ.      את המחזה כתב רותם קינן (בוגר הסטודיו בתל אביב, שהעלה את "צפירה" וחבר אנסמבל "ציפורלה", בתאטרון צוותא) בהשראת סיפוריו של העיתונאי שלמה בן ישראל, שהתבססו על עלילותיו האמיתיות של דוד תדהר שהיה ידוע כבלש העברי הראשון. תדהר (1897-1970) נולד ביפו כצבר עברי גאה. הוא היה ספורטאי מצטיין, מראשוני המתגייסים לגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה וחבר "בהגנה". ב-1921 הצטרף למשטרת המנדט הבריטי וכיהן כמפקד משטרת ירושלים. ב-1926 פרש והקים משרד חקירות פרטי ראשון מסוגו בארץ והיה מעורב גם בפעולות חשאיות של היישוב העברי דאז.      סיפוריו של בן ישראל יצאו בחוברות רכות במחיר חמש פרוטות וסחפו אחריהם את הקוראים הנאמנים לעלילות מסמרות שיער בעלות שמות דרמטיים נוסח: "בציפורני מפלצות האדם", "נקמת המהרג'ה", "הרצח המסתורי", "פצצות בהר הכרמל", "מכונית הגיהינום" ועוד. תדהר הופיע בכל העלילות כגיבורה הבלתי מעורער של ארץ ישראל המנדטורית, כשהוא נאבק בגנגסטרים אכזריים, מחפש אוצרות זהב ומפענח תעלומות מסתוריות מתחת לאפם הסולד של האנגלים.      המחזה, בשונה מעלילות אגתה כריסטי, שרלוק הולמס או דוויד מאמט, מתרכז בפן הפרודי-קומי ולאו דווקא בפיצוח עלילת מתח מתוחכמת, במילים אחרות הוא די קלוש, אבל בעקבות הבימוי היצירתי והפרוע של שלום שמואלוב ואנסמבל השחקנים הנלהב (17 במספר) הוא מצליח להתרומם למחוזות הקאלט. השחקנים מתמסרים בכישרון ווירטואוזיות לז'אנר הגרוטסקי ורובם מגלים מנעד רחב ומגוון בהשתנות מוחלטת בין שתי דמויות או יותר, שהם מגלמים.         העלילה ההזויה פרוסה על פני תמונות בימתיות רבות ומאפשרת לבימוי לנוע בחופשיות בין ז'אנרים שונים וליצור אקלקטיות בסגנון ובמוזיקה. כך יוצא שעלילת ראש העיר, מאיר דיזנגוף המקבל מכתבי איום על חייו, ושוקל לבטל עקב כך את המכביה העברית הראשונה בעיר, מוצגים כסיטקום אמריקאי עם צחוקים קולניים מודבקים באופן שרירותי, כמו גם יחסיו עם אשתו הרודנית, צינה, ובתו המתבגרת, פיקציה.

הניחוח הפילם נוארי מתבטאת בעיקר בסצנות עם הפאם פאטל המקומית שעושה עסקים מפוקפקים חובקי מזרח-תיכון עם המופתי של יפו, אבו-חשיש - מנהיג כנופיות בקהיר ומפקח בריטי מושחת; והסצנות בקהיר נראות כמו שילוב של סרט ערבי ומחזמר הודי. עלילת השוד של קופת ראינוע "עדן" משמשת פרודיה על ארגוני המחתרת היהודיים מלאי החשיבות העצמית ואפופי הסודיות. האקלקטיות הפוסט-מודרנית באה לידי ביטוי גם בקטעי המוזיקה הנלווים, חלקם מושרים בתוספת תנועה, וכך "אנו נהיה הראשונים" ו"תכול המטפחת" נשמעים לצד "חיב-אינא" של פריד אל אטרש ו"אפריל בפריז" לדיוק הרבורג.

ועוד מילה על ה"לוק" המסוגנן והמדויק של ההצגה. התפאורה של אבי שכוי, התוחמת את הבמה בציוריו של נחום גוטמן מעמידה חלקי ריהוט המתחלפים מהר בין התמונות, וממקמים את ההתרחשות כל פעם במקום אחר. העיצוב מוקפד ואסתטי, מריהוט העץ בסגנון שנות השלושים במשרדו של הבלש ועד האביזר הבימתי הכי זניח -  ג'לי אדום-דובדבן המתנדנד בצלחת של פיקציה. קטעי המעבר של חילופי התפאורות המהירים מבוימים בחן ובהומור והחיסרון הופך ליתרון. התלבושות של דלית ענבר מקסימות, ובשילוב עם התפאורה יוצרות אסתטיקה בימתית מהוקצעת ונעימה לעין, ברוח חוברות הקומיקס הציוניות.              

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ