"גזע": שעה וחצי של תרגיל מחשבתי

המחזה של דיוויד מאמט דן בגזענות בשפה משפטית כשטענה רודפת טענה במלוא החריפות הרטורית. לכל שחקן יש רגעים יפים ומעניינים, אך לעתים נדמה שההצגה הייתה יכולה גם לתפקד כתיאטרון-קריאה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

פעם אבא שלי אמר לי משהו כזה: "לפעמים יש לי הרגשה שהעולם שאנחנו חיים בו תוכנן על-ידי עורכי דין, מנוהל על-ידם ולמענם בלבד". אין לנו עורכי-דין במשפחה (אבא שלי הוא טכנאי מחשבים), אבל המשפט הזה נחרט אצלי בזיכרון. המחזה "גזע" מאת דיוויד מאמט בהפקת תיאטרון חיפה הולך יד ביד עם אמרת הכנף של אבא שלי, לפחות בכל הנוגע לשפה שלו. זהו מחזה שעוסק בגזענות, וליתר דיוק בגזענות השחורה-לבנה בארצות הברית. בתור זווית ההשקפה על התופעה הרחבה הזו, בחר מאמט את העולם המשפטי. מקום ההתרחשות במחזה הוא חדר ישיבות של צמד עורכי-דין מצליחים, אחד שחור ואחד לבן. אליהם מגיע לקוח (לבן) שנאשם באונס אישה אפרו-אמריקאית. צמד עורכי הדין, יחד עם המתמחה הצעירה (והשחורה), מתבחבשים בתיק האונס, כאשר הם מציפים סוגיות של גזענות, אפליה ויחסי כוחות בלתי פוסקים.» "גזע" - מועדי מופעעוד בתיאטרון חיפה:» האתגר של במאי התיאטרון החדשים» "איש חסיד היה": התענגות על המוטיבים החסידייםמאמט ממצב את הדיון שלו בשפה המשפטית (על התרגום המצויין אמון יוסף אל דרור), מה שאומר שהדמויות כאן מציגות אחת לשניה טיעונים לוגיים חדים כתער. טענה רודפת את קודמתה ומפריכה אותה, כאשר בין לבין נדרש הקהל לחשוב על התשובה שלו לאותה הטענה. כל צד כאן מביע את יחסו אל הסיטואציה במלוא החריפות הרטורית, מה שיוצר מערבולת של רעיונות ונקודות השקפה על תופעת הגזענות. גם הרגש קיים פה, אם כי הוא תוצר לוואי ולא המטרה שאליה חותרים. הבחירה של מאמט בשפה ובסיטואציה המשפטית אינה מקרית, שכן היא זו שמעצבת בסופו של דבר את הקונצנזוס הציבורי. משפטי ראווה מסוקרים ותפיסה משפטנית של מושג האמת, הם אלו שמחלחלים אל לב התודעה הציבורית האמריקאית.טיעונים לוגיים חדים כתער. "גזע" (צילום: ז'ראר אלון)    מצד אחד ברור שמדובר במחזה שהוא בראש ובראשונה דיון. הדיאלוג כאן הוא כמעט אפלטוני, מה שאומר יבש למדי. מצד שני, הדיון הזה בכל זאת מוצג על במה. וכאן מתעוררת השאלה: מה עושים עם כל המלל הזה? כדי להרוות את הטקסט היבש נכנסים לתמונה הבמאי והשחקנים. בסצנת הפתיחה של המחזה מציג הבמאי, משה נאור, תמונה קפואה של ארבעת השחקנים (לרגע הזה תורמת מאוד המוזיקה של רועי ירקוני). הקהל צופה בבבואות קפואות, ייצוגים של אנשים שמתנהלים בסביבה מסויימת ובנסיבות מסויימות. אלה לא אנשים – אלו דוגמאות. אך מלבד רגע הפתיחה, נאור לא נותן יישום לקו הזה במהלך ההצגה. וקצת חבל. לא שהטקסט הזה מבקש משהו אקספרסיבי מדי או "תיאטרלי" חלילה, אך הגודש שלו בכל זאת זועק לפתרון.

את הפתרון הזה מנסים לספק השחקנים. רמי הויברגר, בתפקיד עורך הדין הלבן, מביא משחק חד ותמציתי, עם נטייה לפרצי אפאתיות. הצד המשלים שלו, נורמן עיסא בתפקיד עורך הדין השחור, משחק היטב עם מינוני האיפוק והזעם. מבין ארבעתם, הוא זה שבונה את הדמות העגולה ביותר, כזו שהקהל יכול להתחבר אליה רגשית ולא רק רעיונית. אסתר רדא, בתפקיד המתמחה, מספקת את הפייט לשניהם, כאשר לצורך כך היא מנצלת יפה את נוכחותה האצילית והשלווה. שרון אלכסנדר, בתפקיד הנאשם, אחראי על הסדקים והשבירות הרגשיות, בהיותו דמות הקורבן. בתוך ים המלל הזה, אותן שבירות נראות לא אורגניות ומאולצות מעט. לכל אחד מהם ישנם רגעים יפים ומעניינים אך המכלול אינו מתייצב כאן לכדי מסה שמתעלה מעל הדיון הטקסטואלי. מה שאומר שבמידה מסויימת, זה יכול היה לתפקד גם בתור תיאטרון-קריאה.הויברגר חד ותמציתי, רדא אצילית ושלווה. "גזע" (צילום: ז'ראר אלון)דווקא מבחינת העיצוב, טוב שאין מדובר כאן בתיאטרון-קריאה, שכן המעצבים עושים יופי של עבודה. התפאורה של ערן עצמון יפה ונקייה, כיאה למשרד עורכי-דין אמריקאי, והיא משתלבת נהדר עם תאורת הפלורוסנט הבוהקת של חני ורדי. התלבושות של אורן דר פשוטות אך מוקפדות, ומספקות גימור של סטייל לתמונה השלמה. 

בסך הכל, "גזע" מספקת שעה וחצי של תרגיל מחשבתי נחמד ולרגעים אפילו מרתק, אם כי המעטפת התיאטרלית-חוויתית שלו לוקה בחסר. » "גזע" - 26.2, 20:30, תיאטרון חיפה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ