יובל בן עמי, עכבר העיר

אדם קטן מתחת למסך קולנוע ענקי. אדם קטן מתחת לאדם עצום על מסך קולנוע ענקי. אדם קטן מתחת ליצור ירוק קולוסאלי מהחלל החיצון על מסך קולנוע ענקי. אלה מראות שלא חשבנו שנתגעגע אליהם. האדם הקטן ליד המסך היה בדרך כלל צופה מעצבן שהגיע לקולנוע באיחור וניסה להתגנב לשורה הראשונה. במקרה אחד הזכור לי היטב, הוא היה מנהל הקולנוע, שפשוט נעמד מתחת לפרצופו הענקי של נני מורטי בסרט "יומני היקר" ופנה אל הקהל בדברים. נני בדיוק המתין לרופא שיעניק לו אבחון. הקהל כבר ידע שיאובחן כחולה בסרטן. הקטן מתחת למסך אמר: "אני מאוד מצטער להפריע לכם באמצע הסרט, אבל היה פיגוע בכיכר, ורבין נרצח".אף אחד לא ידע מה לעשות. ידידה שלי עבדה בקולנוע כסדרנית והגניבה אותי לסרט. בזכותה ידעתי שהאיש הזה אינו סתם מטורף מהרחוב, אלא הוא המנהל. "כמה אנשים נהרגו?", שאלתי אותו. "רק רבין". הוא ענה. עדיין לא ידענו מה עושים, היינו שבויים של האיש הגדול, המזוקן, שעל המסך. במשך כמעט שעתיים היינו כנועים לו ולעולמו. הסרט עמד להסתיים. האם לחזור עכשיו למציאות הקשה? האם באמת נגזר עלינו לקום ולשוב לעולמם של האנשים הקטנים והעצובים? עדיף פי מיליון סרטן קולנועי אדיר על רצח ממשי בגודל טבעי.» The End - מועדי מופעעוד ביקורות פרינג':» "פריחה שם יפה": מצחיק, עצוב ומעורר תרעומת» "אדיפלית": מוצר מתוחכם אך לא סוחף במיוחדהזמנים, כידוע, השליכו לפח האשפה את מקרניהם של בתי הקולנוע הישנים. נשארו הקומפלקסים הענקיים בפרברים, סינמה סיטיז למיניהן. אבל עבור האדם העירוני הצטמקה החוויה הקולנועית עד מאוד. בהדרגה צמחנו והפכנו לגדולים בהרבה מהפרצופים על המסכים – מסכי טלוויזיה, מסכי מחשבים, מסכי טלפונים ניידים. הם כבר לא אוחזים בנו באותה צורה.מאש־אפ מהמם של קטעים מעשרות סרטים. "The End":חוני המעגל, אמן רב פעלים שאין צורך להציגו בפני אוהבי תיאטרון השוליים והמיצג בארץ, משיב להם את ממדיהם, במסגרת ניסיון מיוחד להפוך קולנוע לחוויה בימתית. "The End" מורכב בעיקר מסרט בן שעה, מאש־אפ מהמם של קטעים מעשרות סרטים קלאסיים: מערבונים, מותחנים, סרטי אמנות ועוד. פסקול חסר מנוחה של מוזיקה משלהבת ומגרת חושים שזור ביצירה, מתערבב עם פסקוליהם המקוריים של הסרטים ורפליקות מתוכם. סצנות מתנגשות ומתערבלות בסצנות. האדם תמיד במרכז, אדם ענקי.אבל מתחתיו יש אדם קטן, ולמעשה צוות שלם של שחקנים/מוזיקאים/רקדנים/אקרובטים/ספורטאים זעירים. בתחילה נדמה שחברי קבוצת סמרטוט השותפים ליצירה אכן יוצאים סמרטוטים. הנה הם, גמדיים כל כך, ישראלים כל כך, שתולים בין שני מסכים שקופים למחצה שעליהם מוקרן המיטב של הוליווד וצ'ינצ'יטה. בתנועה ובצלילים הם מקימים קריקטורות של גיבורי הסרטים: הכלה מ"קיל ביל", המאפיונר, האסטרונאוט. המעמד שלהם צנוע מאוד, צנוע בהרבה ממעמדם של שחקנים בכל הצגה אחרת שראיתי על במה אי פעם.והנה לנו ההישג של המופע "The End". הוא מכניס שחקנים למקום שלא היו בו קודם, ומעמיד הן את התיאטרון והן את הקולנוע בסימני שאלה. בקיצור. הוא חריג ומעניק חומר למחשבה. איזו מין מחשבה? תלוי בכל צופה וצופה, בקשר שלהם לתיאטרון ולקולנוע ובמקום שבו הם יושבים באולם. האפקט של "The End" אחר לחלוטין עבור מי שצופה בשני המסכים מן הצד ומי שצופה בהם מנגד, בסינכרוניזציה מושלמת או קרובה למושלמת.אנשים חיים למרגלות אנשים מדומים אני צפיתי מהצד, מיציעו העליון המוזר של אולם הבימה 4, שניתן רק לעמוד בו. זאת היתה זווית מצוינת שאיפשרה להתמקד רק במסך אחד ולא להתבלבל או לחטוף כאב ראש, ליהנות הנאה צרופה מקלינט איסטווד הלועס סיגרלו ומחייזרית כחולה ששרה אריה של דוניצטי. חשבתי על הקולנוע ועל כמה שאני אוהב קולנוע ותהיתי בפעם המי יודע כמה למה אני בעצם מבקר תיאטרון, קיבינימט. מבין האנשים הקטנים שמתחת לאנשים הענקיים נהניתי במיוחד מהקיקבוקסרית נדין ליב, שבמשך מרבית המופע עמדה מחוץ למרווח שבין שני המסכים, והלמה בשק אימונים, מחייבת את הצופים להרהר ומוסיפה, למרות זעירותה, אנרגיה ממשית לאירוע.קריקטורות של גיבורי הסרטים. "The End" (צילום: דניאל מיסן)אז נהניתי, ובכל זאת אני לא לגמרי משוכנע שמה שקרה לנגד עיני הוא הצלחה. יש בהחלט אמירה בהבלעתם של אנשים חיים למרגלות אנשים מדומים, אבל אפשר לומר אותה הרבה יותר בקצרה. אם זו בכלל אינה האמירה שלה שאפו היוצרים, הרי ש"The End" הוא פספוס. מנגד, אין פספוס ביצירה שכל כולה ניסוי בהצלבת סוגי מדיה ושהיא כל כך פתוחה לאינטרפרטציות. לא יהיה הוגן לחרוץ עליה דין, ולכן אני נמנע הפעם מלהעניק כוכבים. בפסקה האחרונה שנותרה - הנה שאלה שעלתה בי במהלך הצפייה במופע. למה בעצם אין תיאטרון ז'אנרים? למה התיאטרון מתנשא מעל הקולנוע ולא מאמץ כמעט אף אחת מהסוגות שלו? נכון שיש קומדיות רומנטיות ודרמות משפחתיות וגם הצגות שמקבילות לסרטי בורקס, אבל למה אין הצגות מדע בדיוני? הצגות אימה? הצגות מערבונים יפניים? תודו שהיה יכול להיות ממש כיף ללכת להצגת ז'אנר בקטנה, לרכוש קרטון ענקי של פופוקורן ולתפוס ראש. מחזאי ישראל, הנה לכם כפפה. רוצו על זה וספקו לנו קאלט.

» "The End". חוני המעגל וקבוצת סמרטוט.  17.2, תיאטרון הסימטה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ