תיאטרונטו 2012: תיאטרון קצת אחרת

בערב אחד בחול המועד טל לוין הספיקה לראות מיצג על נערות ליווי שמחפשות שלום, הצגת יחיד על אם בקרית שמונה שמתמודדת עם שאלות של נשיות ומופע מחול של יוצרים שחולקים כבוד להשראה שלהם

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טל לוין, עכבר העיר

האם אנחנו יכולים להיות אחרים ממי שאנחנו? האם מסלול חיינו נקבע על ידי כוח עליון? או אולי יש בכוחנו לשנות את הדרך? ואיך מתחילים שינוי כזה? ממי אפשר ללמוד? שאלות אלה מוצבות בפתחו של התיאטרונטו, פסטיבל הצגות היחיד שנערך מדי שנה בחול המועד פסח. במידה רבה אלה הן ה-שאלות ה-גדולות של החיים, ששולחות אותנו לחפש תשובות בעבר הפרטי והקונקרטי שלנו, כמו גם בנסיבות חברתיות ופוליטיות.תיאטרונטו 2012 - כל הפרטים ומועדי מופע» מה לראות בפסטיבל תיאטרונטו 2012? - כל ההמלצות

לסבול ולשתוק בשום גמדים לא יבואו, מונולוג שעובד על ידי רויטל איתן לפי ספרה של שרה שילה, מתלכדים מצב העניינים האישי, הביטחוני והחלוקה המגדרית לכדי טרגדיה של ממש. סימונה (שנטל כהן), אישה פשוטה מעיירת פיתוח, אלמנה ואם לשישה, מגיעה באמצע הלילה למגרש כדורגל. כשברקע התקפת קטיושות, ששולחת את כל העיירה למקלטים, סימונה מבקשת מאלוהים שיכוון את הקטיושה עליה. "גם כבר עכשיו אני חצי בחיים", היא אומרת, "שיורידו את החצי השני ונגמור". המבנה הטרגי מתגלה במהרה כשסימונה מספרת על בעלה, מסעוד, שמת בטרם עת. אם מסעוד היה מלך הפלאפל (טוויסט אירוני על הגיבור הטרגי שנופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא), סימונה הייתה המלכה שלו. אישה שבעלה היה כל עולמה, מי שהעניק לה משמעות, תפקיד, מעמד וגם הרבה חום, עונג ואהבה, מוצאת את עצמה בלכתו תלושה, וכבולה לטיפול בלתי פוסק בילדיה. להיות אישה זוהי מלאכה של פרפורמנס בלתי פוסק. "שום גמדים לא יבואו" (צילום" ז'ראר אלון)

הטרגדיה האישית של סימונה מתבררת כאקסמפלר לטרגדיה המקופלת בנשיות. להיות אישה, מסבירה סימונה, זוהי מלאכה של פרפורמנס בלתי פוסק: כנערה מחנכים אותה לסגור את הרגליים ולנהוג באיפוק, כאישה נשואה "לפתוח את הדרך לבעלך" (הציטוט מהזיכרון). כאימא היא אמורה לדאוג שלא יהיו רעבים וכאלמנה לבכות כמה שיותר ולחייך כמה שפחות. אין רגע בחיים שחומק מעיני החברה, שכוללת לפי שילה (ואיתן) נשים וגברים גם יחד. את רגעי האושר הקטנים שמצאה עם בעלה ("הרגשתי שאני כמו סודה, מלאה באוויר" / "הצחוק שלי היה כמו פופקורן") היא צריכה לגנוב ברוב בושה. שנטל כהן מצליחה ללכוד היטב את המתח בין הטרגי והאירוני בדמותה של סימונה, ומצטיינת במיוחד ברפליקות הקומיות בהן מצטיירת הגיבורה גם כבעלת עמדה ביקורתית על הסביבה בה היא חיה. אבל לכהן יש עבודה קשה היות שהעיבוד (וייתכן שגם הספר המקורי) משלים מראש בכישלון הגיבורה לנסות ולהיחלץ מחייה. גם לקראת הסיום, כשהיא מחליטה לקבור את טבעת הנישואים שלה, כהן לא מצליחה לשכנע שאכן עברה תהליך של שחרור. אדרבא, נדמה שקברה את עצמה סופית ביחד עם הטבעת. גם השיחות שהיא מנהלת עם מסעוד המת על ילדיהם משאירות תחושת החמצה, ולא מרחיבות את גבולות הדמות מעבר לנקודה בה התחילה. שלום, היא מילה שימושית כמדי פסטיבל, גם הפעם הוזמנו תלמידי שנה א' של סמינר הקיבוצים להפיק מיצגים ומופעים, שממלאים את רחבת התיאטרון העברי-ערבי ביפו, ואת הזמן הפנוי בין ההצגות. השנה הם החליטו להפעיל הייד פארק שעוסק בשלום ובניסיון להשיגו כמעט שנה אחרי המחאה החברתית, שהציבה שאלות חברתיות וכלכליות לפני אלה הביטחוניות-לאומיות. "מתחת לפני השטח אנחנו דור שגדל על אתוס השלום שנרצח והתפוגג לנגד עינינו", הם כותבים, "זהו שברון הלב הגדול והראשון שלנו". בהיעדר תשובות לשאלות על איך ועם מי אפשר לעשות שלום, הם מחליטים לחפש את הדרך ביצירה ובאמנות. והחיפוש הוליד שלל מיצגים מרשימים ומעניינים: נשים לבושות כנערות ליווי בשדרה שמשולה לחלונות האדומים. הן ניגשות לעוברי אורח ומנסות לפתות אותן ברוך או בוולגריות לעשות איתן שלום, עכשיו!; סירה עם הדמויות מהקוסם מארץ עוץ מונהגת על ידי דורותי בבגדי חיילת; קול השלום של אייבי נתן הופך ברגע אחד למרמרה; וזוג נערות יפות שוכבות על מזרוני ים, מעיינות במוסף "תרבות וספרות" של הארץ ומדברות על "כמה המצב קשה".גם נערות ליווי רוצות שלום. "הייד פארק" (צילום: טל לוין)השחקנים/במאים לעתיד הצטיינו לדעתי לא רק בגזרת התלבושות והתפאורה המושקעות, אלא בעיקר בנימה הביקורתית שליוותה את רוב המיצגים. אל מול מדינת ישראל, שמציגה את עצמה כמי שרוצה שלום באופן עקרוני אך לכודה במצב חירום שבו "אין ברירה" אלא להילחם, הציבו המשתתפים מראה. תוצאת השיקוף מעלה את השאלות – האם אנחנו באמת רוצים שלום? או אולי אנחנו לא מכירים את עצמנו אלא כלוחמים? וכאמור – האם אנחנו רוצים להיות אחרים מעצמנו?  סוליקו לראשונה בתיאטרונטו הועלה מחולנטו – ערב של עבודות סולו, שנוצרו כולן על ידי חברים בעמותת הכוריאוגרפים. כל אחד מהיוצרים הקדיש את העבודה לאמן שנתן לו השראה בדרכו. נמרוד פריד למשל בחר את איזודרה דנקן, רקדנית בלט שסגנונה החופשי ויחסה לסגנון הקלאסי היו חתרניים ופורצי דרך. בעוד הבלרינה שואפת להתנתק מהאדמה ולרחף כמו פיה, דנקן דווקא ראתה בקרקע כמקור כוחה כרקדנית. פריד בחר לשלב בין מחוות פנטומימה, ג'סטות של בלט קלאסי ומוזיקה תיאטרלית נפלאה (של ישראל ברייט) – קומבינציה שמהדהדת את האמנות של דנקן. אבל בעוד שהאחרונה התברכה בחוש הומור מיוחד ובמועדות עצמית, הכוריאוגרפיה הייתה מלאת פאתוס ורצינות. גם הביצוע של נועה שביט לא אפשר לרוחה השובבית של דנקן לבוא לידי ביטוי. לעומת זאת בעבודה "בעצב" של תמי ורונן יצחקי, הצליחה הקומפוזיציה לאזן בין המצחיק והרציני, בין הפתטי לקודר. השניים הקדישו את העבודה לסילבי גיאם, שמכונה בתוכנייה "הבלרינה הטובה בעולם". למרות שמדובר בהכרזה יומרנית, היא בהחלט מגיעה עם כיסוי. לגיאם יש כפות רגליים מושלמות לבלט קלאסי, עם קשת גבוהה שמאפשרת "פוינט" לא אנושי כמעט. היא גמישה, דקה ואלגנטית עד כדי קנאה. ומול המפגן הזה עומדת יצחקי (שוב, לפני התוכנייה – "כנראה כבר לא הבלרינה הטובה עולם"), כמי שבחרה, להבדיל מגיאם, להיות אמא. ואת תפקיד "אמא אווזה" היא ממלאת על הבמה באופן ליטראלי בעזרת עשרות ברווזוני גומי. אם הבלט הקלאסי עוסק בקווים וצורות גיאומטריות, הכוריאוגרפיה של אימהות כוללת מעגלים ותנועות קטועות. מחוות פנטומימה, ג'סטות של בלט קלאסי ומוזיקה תיאטרלית נפלאה. "איזדורה "(צילום: ז'ראר אלון)

שלומי פריג' בחר בכוריאוגרף מרס קנינגהם ובבן זוגו, המוזיקאי ג'ון קייג'. בפסטיבל ישראל האחרון הגיעה הלהקה לסיבוב הופעות אחרון בירושלים, לפני שהתפרקה סופית בדצמבר. קנינגהם וקייג' ביקשו להפוך את מופע המחול לרגע מקרי כמעט של יצירה. בעבודה - Split-side (לדוגמה) הוזמנו צופים מהקהל לבחור עבור הרקדנים, בהטלת קובייה, את הכוריאוגרפיה, התלבושות, המוזיקה, התפאורה והתאורה מתוך 32 קומבינציות אפשריות. כתוצאה מכך, בכל ערב עלה על הבמה מופע קצת אחר. פריג' מתעניין במקריות ובערבוב, אך התעניינות זאת נותרת כאזכור בתוכנייה ולא הוצגה על הבמה. לקהל נמסר סולו דל יחסית, אבסטרקטי מאוד, שלא ברור כיצד רעיונותיו של קנינגהם מגולמים בו.את הפינאלה המרשים סיפקה נטע קורטז שיזף בסולו פלמנקו – מחווה ליצירתו של מריו מאיה, רקדן וכוריאוגרף צועני, שעסק בין היתר במעמדם של בני עמו. "אמרגו" של שיזף היא שחזור של קטעים מתוך יצירתו המקורית של מאיה, שחוקר את הטלטלות האנושית בין החיים למוות. כשרקדה הצטערתי יותר מכל על הלוקיישן הנבחר – בית כליף – עבור "מחולנטו". מתוך חמשת הסולואים, ארבעה כללו תנועה בשכיבה או ישיבה על הרצפה. כך, מי שישב מהשורה השלישית למעלה למעשה פספס חלק משמעותי מהעבודות. היות שמדובר ביוזמה מבורכת, שיש לקוות שתמשיך גם בשנה הבאה, כדאי לקחת בחשבון גם את הפרט הטכני הזה. 

תיאטרונטו 2012 - כל הפרטים ומועדי מופע

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ