תהילה: תיאטרון ירושלמי אמיתי ומרשים - לוח הצגות - הארץ

תהילה: תיאטרון ירושלמי אמיתי ומרשים

היצירה של עגנון מצליחה לעורר בדמיוננו, מתוך במה ריקה, שתי תקופות שונות ומרתקות בתולדות העיר העתיקה ולקשור את לבנו באנשים שחיו בהן. ב־60 דקות מענגות, מרתקות ומרגשות יוצר החאן תיאטרון אמת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל בן עמי, עכבר העיר

מהי ירושלים? חדר ריק שהוא מלא. כשחרב מקדש שלמה, כך מספרים, הוגנבו ממנו ארון הקודש ופסלי השרפים למקום לא ידוע, וכשהוקם מקדש הורדוס כבר לא היה מה לשים בקודש הקודשים. השאירו אותו ריק. הנציב הרומאי לא האמין שמוקד הפולחן היהודי הוא חדר ריק, ונכנס לתוכו, למרות האיסור החמור. באדיקולה – הקפלה המרכזית של כנסיית הקבר - מצוי קברו של ישוע, שכבר בבוקר לאחר קבורתו נעלם המת ממנו, כך מספרים, ונולד מחדש. המוני צליינים עומדים בתור תחת כיפת הרוטונדה כדי לבקר בחדר ריק, שעיקר מהותו היותו ריק.מהו התיאטרון? חדר ריק שהוא מלא. “החלל הריק”, כך קוראים לספרו היפה של הבמאי פיטר ברוק, וכוונתו הן לחלל שמעל הבמה והן לזה שבתוך דמיוננו. אנחנו צרים את ורונה סביב השחקנים המגלמים את רומיאו ויוליה, למרות שוורונה לא שם. התיאטרון הוא חדר ריק בזמן, שמתמלא במציאות ואז מתרוקן, חדר ריק וקדוש, ירושלים.»תהילה - מועדי מופעעוד הצגות בחאן:» גברים: עוד ספר שגבר כתב על עצמו» ירושלים החדשה: אומץ ותעוזה בתיאטרון החאןהחלל הריק מתמלא בובות מקסימות. "תהילה":תיאטרון ירושלמי אמור אם כן להיות השילוב האבסולוטי. האם הוא קיים? אם הוא קיים – זה בחאן. לפעמים לועגים לחאן וטוענים שכל שחקניו גרים בתל אביב, אבל החאן ירושלמי מאוד. שני עמודים של אבן יורדים מן התקרה אל במתו, ועל כל הפקה נגזר להתמודד איתם בדרך אחרת. בכניסה לאולם עומד ובוחן את הכרטיסים האיש עם הכובע, שאת שמו איני יודע. הוא שם כבר שנים ויש לו שפם מקסים. הוא גורם לי לחשוב על סורמלו, ומרגע שחשבת על סורמלו, אתה בירושלים וגם בתוך סיפור. הסיפור הוא חדר ריק זקנה אחת היתה בירושלים. זקנה, יפה, צדיקה, חכמה, נחמדה, צנועה וזריזה כמו אשה צעירה. המספר של ש”י עגנון נתקל בה בתחילה בסמטאות הרובע היהודי כשהוא בדרכו אל חכם אחד שיסייע לו בפתרון משבר אישי. משהו בה שובה אותו, והוא מנסה ללמוד על אודותיה עוד, אבל היא מסתורית וצנועה ולא מגלה על עצמה דבר. בינתיים המשבר אינו נפתר, ומלבד מפגש מתסכל עם רבנית זקנה וקוטרית, שנכדה מוסר לה דרישת שלום באמצעות המחבר, לא מתרחש בעלילה שום דבר משמעותי. הסיפור הוא חדר ריק.ואז, בבת אחת, כמה עמודים לפני תום הסיפור ועשר דקות לפני סיום ההצגה, הוא מתמלא, לא בהתרחשות של עכשיו, אלא בזיכרון כואב בן כמעט 100 שנה. צמרמורת אוחזת בגוף, הלחיים נשטפות, והדעת והנפש שתיהן יודעות שאלמלא היה הסיפור חדר ריק, לא היינו רואים כמה הוא מלא. תהילה הוא דוגמה לספרות ירושלמית מושלמת, שהופכת בידי היוצרים בחאן לתיאטרון ירושלמי אמיתי ומרשים מאוד. תפאורה אין כאן, והחלל הריק מתמלא בובות מקסימות ואביזרים מלאי שאר רוח, במוזיקה יוצאת דופן ביופייה מאת דניאל סלומון. ירושלים ששזרה הבמאית שיר גולדברג אינה לגמרי נאמנה לתקופה המתוארת בסיפור. בזירות ההצגה השונות, ובעיקר בחדרה של הרבנית שכולו שמיכת פוך אדירה, חשתי יותר את מאה שערים של ימינו מאשר את הרובע היהודי בתקופת המנדט. השחקנים משוחחים כולם בניב עכשווי, ללא ח’ ו־ע’, בחירה מודעת ומכוונת מן הסתם, שאינה בהכרח נכונה, כי הלשון העגנונית ארכאית גם ככה, ואולי טוב היה לזרום עם ניחוחותיה.מאה שערים של ימינו. "תהילה" (צילום: יעל אילן) מצד שני, זהו בערך הפסול היחיד שמצאתי ב־60 דקות מענגות, מרתקות ומרגשות של תיאטרון אמת. מרגשת במיוחד תמר אלקן, שמגלמת בתחילת ההצגה כניסה לבניין, אחר כך מחיה כבובתנית את תהילה הישישה ואת חתולה של הרבנית, ולבסוף מגלמת גם את תהילה בת ה־11. בהתאם ליחס הכללי ללשון ולקול בהצגה, אלקן לא משווה לדמותה של תהילה קול “זקן”, וזה דווקא עובד, היא הופכת אותה בהצלחה לדמות גמישה ומסקרנת. יואב היימן, שיודע לשבות צופים ולעורר בהם הזדהות, אידיאלי ממש בדמות המספר, ואילו יוהיכין פרידלנדר ניגש לכמה דמויות (בהן החכם והרבנית) בעדינות יתרה, קצת יתרה מדי, לטעמי, אבל בהחלט לגיטימית. ההצגה שייכת למעצבת    במידה רבה, ההצגה הזאת שייכת למעצבת נטשה טוכמן פוליאק. כשעושים תיאטרון עגול ומלא, מותר בהחלט לפרוץ מתוך ההגדרות הצרות “תיאטרון בובות” או “תיאטרון חפצים” לערב ממדים של כל אלה בתיאטרון מסורתי ולמלא את החדר הריק כל טוב, גם בזה יש משהו ירושלמי מאוד. עיר שהיא לא רק אחת, שהיא ערבית ויהודית וחרדית וחילונית, עתיקה וחדשה ומדכאת ומרגשת וצבעונית תמיד, ראויה בדיוק לטיפול כזה. בהצגה ירושלמית אחרת העולה כרגע בחאן, הנון של ראש העיר ירושלים, המרחב הבימתי הומוגני הרבה יותר. יוסי עיני מקונן שם על העיר החצויה שבין המלחמות, ועל מערבה הפרוזאי יחסית, שנגזר על יהודיה להסתפק בו. “זאת בכלל לא ירושלים”. הוא טוען, וצודק.    “הנון” מתארת בהצלחה ירושלים חצויה, שהיא חצי חדר. “תהילה” היא עיר ומלואה, חדר ומלואו, ריק ומלואו. היא מצליחה לעורר בדמיוננו, מתוך במה ריקה, שתי תקופות שונות ומרתקות בתולדות העיר העתיקה ולקשור את לבנו באנשים שחיו בהן. בחיי שמגיע למי שחיבר את זה פרס נובל.

תהילה - על פי שי עגנון. תיאטרון החאן. בימוי: שיר גולדברג. 28-30 בדצמבר, החאן

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ