גלם: החלקים השונים לא מתחברים להצגה שלמה - לוח הצגות - הארץ

גלם: החלקים השונים לא מתחברים להצגה שלמה

זה לא שאין רגעים יפים בהצגה – נהפוך הוא. המחזה של כהן מלא בדיאלוגים קולחים, לצד מונולוגים פיוטיים. אבל בשורה התחתונה, הסך הכל ב"גלם" אינו מצליח לייצר חוויה שהיא יותר מסכום מרכיביה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"על מה ההצגה?" היא אחת השאלות הקשות ביותר שאפשר לשאול על הצגה. זוהי לכאורה שאלה שהתשובה עליה אמורה להיות ברורה ותכליתית, לפחות כל עוד מדובר בהצגה טובה, אך גם הנוסחה הזאת כבר הפכה מזמן לקלישאה. כששואלים את השאלה הזאת על ההצגה גלם של תיאטרון תמונע (מאת ניצן כהן ובבימויו), מציע שם ההצגה כיוון אופציונאלי לתשובה. המחזה מספר על משפחה במושב: אם מתוסכלת שימיה המאושרים מאחוריה (רזיה ישראלי), אב שהולך ומאבד את צלילות דעתו (אברהם סלקטר), בנם הצעיר שמחליט לחזור בתשובה (תומר גלרון) ובנם הבכור (אורי הוכמן), קולנוען כושל במשבר זוגיות, שחוזר הביתה למושב לצלם סרט דוקומנטרי על משפחתו. ויש גם את הכלב של המשפחה, 'קישוט', שמדבר שירה לעתים (אברהם הורביץ). זהו מעין פורטרט של משפחה ישראלית במשבר, כזה שמוכר לנו מסרטים, סדרות, ספרים ומחזות אחרים. ההבדל הוא שכאן הוא מקבל טאץ' נוסח תמונע: הנרטיב שבור מעט, המחזה מתקדם בצורה ליניארית אמנם, אך כולל לא מעט סצנות זיכרון אסוציאטיביות. בהחלט מתקבלת כאן תמונה שלמה ועקבית של המציאות – אך התמונה הזאת לא מחוייבת לחוקי הריאליזם הנוקשים.» גלם - כל הפרטיםעוד ביקורות פרינג':» סדאם חוסיין: יצירה חופשייה מכבלי הפרינג'» העיר הזאת: זיווג נהדר בין תיאטרון לשירה מדוברתתמונת המציאות לא מחוייבת לחוקי הריאליזם. "גלם" (צילום: גדי דגון)

שם המחזה מציע נקודת התבוננות ייחודית ומרתקת: החיים כחומר גלם לסרט, המשבר המשפחתי והזהות האישית כחומר ביד היוצר. מעבר לעיסוק ברמת התוכן, הרעיון הזה מזמין לבדוק את התערבותם של שני המדיומים, תיאטרון וקולנוע, ובעיקר זה הדוקומנטרי. היכן הגבולות של כל אחד מהם וכיצד האחד משפיע על השני? אך במקרה של "גלם", העובדה שההצגה מספרת על עשיית סרט דוקומנטרי משמשת בעיקר כסיפור מסגרת, ומעט מדי פעמים ככלי ביטוי צורני. במילים אחרות, הפרט הזה לא תורם כמעט להתפתחות המחזה ולא מממש את הפוטנציאל הגלום בו. המחסור בציר עלילתי-מרכזי במחזה מוביל לתוצאה מעט כללית. ישנם כאן הגיגים יפים על זיכרון, מוות, אמונה וארץ ישראל של פעם, אך ביותר מדי רגעים בהצגה לא ברור כל-כך על מה היא בדיוק, מה רוצות הדמויות האחת משהשניה ומהקהל.

זה לא שאין רגעים יפים בהצגה – נהפוך הוא, ישנם למכביר. המחזה של כהן מלא בדיאלוגים קולחים, דיבוריים ורווי הומור, לצד מונולוגים פיוטיים יפהפיים. כאשר השחקנים עושים שימוש ראוי בטקסטים האלה, מתקבלים כמה רגעי קסם אמיתיים בהצגה הזאת. ראויים לציון אברהם סלקטר בתפקיד האב, שמעצב ברגישות דמות עגולה ושבירה, ואברהם הורוביץ בתפקיד הכלב המתפייט אל הירח, שגרם לי לרצות לשמוע את קולו עוד ועוד. לסצנות המשותפות של שני האברהמים, ישנו ניחוח צ'כובי קסום, מעין ריאליזם הטובל בחלום ישן. שחקני ההצגה האחרים, לעומת זאת, לא אחידים במשחקם, מה שיוצר לעתים את ההרגשה שהם משחקים בשתיים או שלוש הצגות נפרדות ולא האחד עם השני על אותה הבמה.

השפה הבימתית של ניצן כהן מגובשת מאוד בתוך החלל, שעוצב על ידי ותומר רובנס. זהו חלל פתוח ונקי, עם תפאורה מינימליסטית ואדמה המכסה את הבמה כולה, חלל שבו יודעת כל דמות איפה היא נמצאת, לאן היא הולכת והיכן היא ממוקמת בהשוואה לדמויות האחרות. כל זה גם מואר יפה מאוד בתאורה חמה ואינטימית. המוזיקה של עופר שלחין, שגם מבצע אותה בלייב על האקורדיון ומלווה את ההצגה כדמות נוכחת, מוסיפה המון להצגה והמינון שלה שקול ומדויק. מתקבלים כמה רגעי קסם אמיתיים בהצגה הזאת. "גלם" (צילום: גדי דגון)

בשורה התחתונה, הסך הכל ב"גלם" אינו מצליח לייצר חוויה שהיא יותר מסכום מרכיביה, מה שאומר שנשארים עם המרכיבים – ביניהם יפים יותר ויפים פחות. זהו ניסיון מעניין, ואולי תשובה ברורה ותכליתית יותר של היוצרים על השאלה "על מה ההצגה?" הייתה עשויה לסייע בהפיכת המרכיבים כולם לשלם.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ