אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סדאם חוסיין: יצירה חופשייה מכבלי הפרינג'

המיצג נוטה להביך ולאתגר את הקהל באופן שהתיאטרון מסתייג ממנו. "סדאם חוסיין - מחזה מסתורין", שפרץ בבר האנה לולו ביום שישי, הוכיח שהחיבור בין השניים בהחלט אפשרי

תגובות

באמצע שדרות מונפרנאס עמדה קבוצה של אינדיאנים מיערות הגשם של פרו. הם היו עירומים למדי, חמושים בחניתות שגולפו מענפים, ומבולבלים לחלוטין מהמכוניות שחלפו סביבם, והחמיצו אותם בסנטימטרים ספורים. אחרי שנכשלו מלעצור את התנועה באמצעות החניתות, עברו לבית הקפה שעל המדרכה, חטפו שניים מיושביו ונעלו אותם בשירותים.הזדמנתי במקרה לרגע הפריזאי המוזר הזה, לפני שנים, ולא היתה לי מילה לתאר בה אותו מלבד "תיאטרון". בסופו של דבר, לא מדובר היה בהצגה אלא באירוע תיאטרון חוצות פראי למדי, או במעין מיצג. בעצם, אם זה היה מיצג, האם טעיתי כשקראתי לו תיאטרון? אם זה היה תיאטרון, האם אסור לקרוא לזה מיצג?» סדאם חוסיין - כל הפרטים» בבונקר עם סדאם: המשחק הכפול של סקלידי להביט בשתי המילים מיצג והצגה כדי לראות שהן דומות, בנותיו של אותו אל יווני, אבל דרכיה של אמנות המיצג רחקו מאלה של התיאטרון בעשורים האחרונים, וחוזר חלילה. פה ושם הסוגות מתלכדות, למשל ביצירותיו של אייל וייזר, או של אנסמבל הידית, שתיאטרון תמונע מארח את כולן, אבל התיאטרון הישראלי בורח מן המופשט בעשורים האחרונים. וזה חבל. עד כמה זה חבל למדו באי הבר היפואי אנה לולו בשישי לפני שבועיים, כשבמסגרת לילה של מיצגים קוויריים התארחה בו הצגת תיאטרון אחת וחצתה את הקווים. סדאם חוסיין – מחזה מסתורין של יונתן לוי זכתה בפרס ראש העיר בפסטיבל עכו בשנה שעברה. צפיתי בה אז והיא היתה בעיני פיוטית, ייחודית ומצחיקה אבל גם מעט סטגננטית, כלומר – היא הלהיבה ברגעים הראשונים אך לא התפתחה מספיק בהמשך.משנה מקום משנה מזל פתאום היא התרחשה על בר באישון לילה והיתה קצרה וחדה. שלושה גברים משופמים - ניר שאולוף, אמיר פרג'ון וסער סקלי - התנשאו מעל לכוסות הבירה בחצאיות ורודות כהות ובברטים תואמים. שניים מהם מגלמים את כפיליו של סדאם חוסיין, והשלישי (סקלי) את חוסיין האוריגינלי (בגרסה הבימתית יש שלושה כפילים, ולוי היוצר נמנה עמם). קרב של גידופים פיוטיים שתענוג לצטטם. "סדאם חוסיין" (צילום: יוהן שגב)הם ביצעו קטע מחציו השני של המחזה, שבו נכנסת לתמונה גם דמותו של ג'ורג' בוש הבן, מזומרת בפי הסדאמים עצמם. בין בוש לבין סדאם נערך קרב של גידופים פיוטיים שתענוג לצטטם:סדאם: אני זורה פרש על פניך בוש: אני שורף את גופתך בשתן חומצי סדאם: אני מפלח בלהב ערוות אלמנותיך בוש: חזירה מיוחמת חופרת ממעיך כמהין סדאם: השמש מיידה את נשריי לתכול עיניך בוש: משחית בך ממולאים, מפזר את בשרם סדאם: דגלי הניצחון – נטיעות כל תלמידי בוש: אני דוחף לפיך הפעור את פינך התלוש סדאם: אני משתלח בשיגור מעטפות נפץ בוש: כובל אורנג אוטאן בין גבעות האשכיםאחר כך הם שרו: הבו לי לבהבו לי אות הבו לי עור לביאותעור לביאות להלום בוהֱיֵה היהלום, הֱיֵה היהלוםוזה היה פחות או יותר זה. לא הצגה, גם לא מערכון, מיצג, או מיצג־הצגה. אמנם נעלם כאן ממד "המלך ליר" המוצלח של המחזה, שבו מנסים כפיליו של סדאם לגבור זה על זה בביטויי האהבה שלהם לעריץ, אבל המושגיות הייחודית של היצירה הופיעה מולנו מזוקקת, חופשייה מהפורמט המכביד של הצגת פרינג' שמחייב לפחות שעה כדי להצדיק את עלות הכרטיס. "סדאם חוסיין" היא הצגה מוצלחת שמראש מתקשרת עם המיצג בא־נרטיביות שלה ובאופן שבו היא בוחנת בכל שנייה נתונה אסתטיקה, פוליטיקה, הומור ופיוט. כמיצג היא נפלאה ממש, והמשיכה להתקיים אחרי שהסתיימה, כי שלושת השחקנים רקדו עם שאר הנוכחים לצלילי הדי.ג'יי של האנה לולו בחצאיותיהם.להיחרד מהחרדה ברור מדוע המיצג מאוים מהתיאטרון. זו אמנות בת עשורים ספורים שמנסה עדיין להגדיר את עצמה כנגד האמנויות הפלסטיות וכנגד אמנויות הבמה. ברור מדוע התיאטרון מאוים מהמיצב, מדיום שמקפיד לשלול את הנורמות של התיאטרון, ממחזה ועד במה, שלילה שמגיעה לרמות קיצוניות. ביצירות ה"לא מיצג" של מאיה פסטרנק, למשל, אין קהל כלל. ההתרחשות מתחוללת בין האמנית לבין עצמה ומדווחת במודעה משונה בעיתון או בספר המודפס בשבעה עותקים.מביך ומאתגר:יותר מכל, המיצג נוטה להביך ולאתגר את הקהל באופן שהתיאטרון, בעיקר לאחרונה, מסתייג ממנו. התיאטרון מעדיף למשוך קהל. מה פתאום שיבריח אותו? והקהל מצדו לומד להיחרד מהחרדה. אני זוכר את המיצג המזעזע ביותר שאי פעם חזיתי בו. זה היה ב"בימת מיצג" בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. אמנית אירית החדירה לעצמה מברשת גסת זיפים שנועדה לניקוי בקבוקים והפיקה אותה מתוכה, כהה מדם. יצאתי מזועזע ונחוש לא לצפות יותר במיצגים. מאז מצאתי את עצמי כותב שוב בביקורות שחסר דם על הבמה, ששכחנו את ארטונין ארטו ואת חוכמתו. הכוונה אינה בהכרח לדם אמיתי, ה' ירחם, אבל אפילו דם מזויף, או דם תיאורטי, או דם רגשי אין לנו הרבה. הדם נמצא בסוגי מדיה אחרים: מיצג, אמנות וידאו, קולנוע נועז... זה הזמן לפרוש זרועות, לחבור לתחומי היצירה האלה וללמוד מהם, להוציא את האינדיאנים לרחוב, להעמיד את הסדאמים על הבר, ולהבין שכל האמנות היא אחת. 

סדאם חוסיין – מחזה מסתורין. במאי יונתן לוי.

כתבות שאולי פספסתם

*#