אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיר הזאת: זיווג נהדר בין תיאטרון לשירה מדוברת

המחזה של להקת "ויקטור ג'קסון" מבוסס על מוזיקה ועל סגנון הדיבור של השחקנים. זה לא מחזמר, וגם לא מחזה-ראפ – וזה בדיוק הקטע. עוד אי אפשר לקרוא להצגה הזו בשם מוכר, וזה מה שעושה אותה ייחודית כל-כך

תגובות
יודן עברי

"הולכת ומתחזקת בלבי המסקנה, שהעיקר אינו בצורות החדשות או הישנות, אלא במה שאדם כותב, בלי לתת דעתו על צורה מן הצורות, כותב משום שזה נובע מתוך נפשו בחופשיות". כך אומר קוסטיה טריפליב, הסופר הצעיר והמתוסכל של צ'כוב, בתרגומו האלמותי היפיפה (והארכאי) של שלונסקי.

הדיכוטומיה שבין הצורה לתוכן מוכרת היטב לכל יוצר וצרכן אמנות. ואם בתיאטרון עסיקנן, הרי שבפני צופה התיאטרון המודרני ניצבות שתי ברירות עיקריות: לצרוך את אותו התיאטרון המוכר, זה המוצג לרב על במות התיאטראות הגדולים, או שמא לחפש העזה וחדשנות על הבמות הקטנות. חוויות תיאטרליות מתגמלות, כמו גם חוויות פחות נעימות, אפשר למצוא על כל סוגי הבמות, אלא שכל במה והקוץ שלה. בתיאטרון הניסיוני, זה שלכאורה "נובע בחופשיות" מתוך מעייני היצירה של יוצריו, אפשר בקלות להיתקל בחירטוטים שמתיימרים להיות הצורה החדשה ותו לא, או במילים אחרות: קלישאות. העובדה הזו מעצימה פי כמה את ייחודיותן של אותן יצירות שמצליחות לשמור על אותנטיות תוכנית ובאמצעות כך ליצור צורה חדשה באמת.

הצגה כזאת היא העיר הזאת של להקת 'ויקטור ג'קסון', בהפקת תיאטרון האינקובטור הירושלמי. מדובר בקומדיה בלשית בסגנון פילם-נואר: בלש מסוקס במעיל ארוך וכובע, עלמת-חן חטובה בשימלה אדומה, שבמקרה שרויה במצוקה, אחות שנעלמה, העוזר הנאמן של הבלש, גופה, פקח משטרה, נבל שמצליח להתחמק מזרועות החוק ורומן סוער ואסור. בקיצור: כל מה שהיינו מצפים מסרט בלשים. אלא שכאן מתווסף הטוויסט: כל המחזה מבוסס על מוזיקה ועל סגנון הדיבור של השחקנים. אפשר היה לקרוא לזה מחזמר – אבל זה לא זה. אפשר היה לקרוא לזה מחזה-ראפ – אבל זה גם לא בדיוק זה. וזה בדיוק הקטע – עוד אי אפשר לקרוא להצגה הזו בשם מוכר, וזה מה שעושה אותה ייחודית כל-כך.

הטקסטים רווים בהקשרים מהתרבות הפופולרית. "העיר הזאת":

מילים שנורות כמו קליעים

הז'אנר המקורי, ספוקן וורד, צמח אי-שם בשנות ה-60 השמחות, והוא משיק לראפ השחור במידה זו או אחרת. משוררי רחוב, נביאי-זעם אורבאניים, שוטחים את משנתם בלשון מושחזת בפני קהל מאזינים. זוהי שירה שכל כוונתה להיאמר, לפעול, להיות מושמעת ולא להישאר על הדף. מוסיפים לספוקן וורד "הקלאסי" את הגרוב הכבד של ההיפ-הופ, את הפוזה והמודעות העצמית של הראפ השחור, מערבבים את זה עם כמות נכבדת של הומור-נונסנס, אך גם מקפידים לשמור על ארשת קיומית מחוספסת, ומקבלים את התוצר שמביאים לבמה חברי ויקטור ג'קסון. העלילה לא באמת משנה פה – היא משמשת בעיקר כמצע לזיווג הנהדר שבין התיאטרון לשירה המדוברת. יוצרי ההצגה משתמשים בסיטואציות הדרמתיות כדי לירות מפיהם טקסטים חדים ושנונים, מצחיקים בגיחוך ובאינטליגנציה שלהם, זה לצד זו. אולי אפשר היה לסכם את זה בכך שזה פשוט מצחיק בטרוף – אבל זה לא רק זה. הטקסטים רווים בהקשרים מהתרבות הפופולרית, הישראלית והגלובלית, מה שגורם לכל ההצגה להידמות למשחק פינג-פונג בין המבצעים על הבמה לבין מוחותיהם של הצופים בקהל. וזהו בדיוק הערך המוסף של ההצגה, הסגנון הצורני שלה, שבאמצעותו המבצעים מגיעים הישר אל תודעת הקהל שנמצא מולם. לא פסיכולוגיה של הדמות, לא קיר רביעי ולא שום קונבנציה נדושה – רק מילים שנורות כמו קליעים אל עבר הצופים ומדגדגות להם במקומות שהם הכי מכירים.

חברי להקת ויקטור ג'קסון, שאחראיים על כתיבת המחזה, הם עמית אולמן בתפקיד הבלש ג'ו, שמוביל את ההצגה בכריזמטיות בקול הבס שלו, עומר הברון בתפקיד חברו, שמביא את הצדדים הקלים והקופצניים יותר של הטקסט, ועומר מור שמתפעל את המוזיקה עם ביט-בוקס, כלי נגינה וקולות רקע מדהימים, ובעצם מעניק להצגה את היציבות המוזיקלית שלה. אליהם צירפו השלושה את דורית ליליין בתפקיד הפאם-פטאל בעלת קול הקטיפה ואת רוני אראל בתפקיד מפקח המשטרה עם קריצה למגניבות.

ההיפך מחלטורה

מבחינה מוזיקלית, ההצגה מגובשת ובנויה לעילא, כך שהמחזה מחולק למספר בלוקים מוזיקליים בעלי מוטיבים חוזרים. העיבודים מצויינים, יש המון דגש על ניואנסים קטנים והביצועים של כולם מהוקצעים ביותר. בכלל, מורגשת מאוד העבודה הרצינית של כל הנוכחים על הבמה. ההצגה הזו היא ההיפך הגמור מחלטורה – ניכרת בה המון רצינות והשקעה, בנוסף לכישרון הבסיסי הגדול. לתחושת החלוציות גורמת גם הבוסריות ההפקתית. הכל מאוד פשוט על הבמה, התפאורה דלה ומסומנת וכך גם התלבושות. מצד אחד, יש באנדר-פרודקשן הזה משהו נחמד שגורם לפרפורמרים להפיק את המקסימום מעצמם – זה הם והכישרון שלהם נטו, בלי מעטפת של קשקושי תיאטרון. מצד שני, הייתי מת לראות מה החבר'ה האלה היו עושים עם תקציב והפקה של תיאטרון גדול.

ולבסוף, אולי ההישג הגדול ביותר של ההצגה הזאת הוא דווקא הקהל שהיא מצליחה להביא. זו הפעם הראשונה שישבתי באולם תיאטרון (אולם לולה ז"ל, בצוותא, במקרה הזה) שהיה מלא מפה לפה בקהל צעיר של רוכשי כרטיסים. אנשים בגיל שלי, בני 30 פלוס-מינוס, כאלה שיוצא לי הרבה לשמוע מפיהם את המילים "אני לא כל-כך מתחבר לתיאטרון". קהל צעיר הוא כמובן לא תו-תקן לאיכות. אבל קהל צעיר שגודש את האולמות כן יכול להיות סימן לבשורה, או לפחות למשהו "שנובע מתוך הנפש בחופשיות מבלי לתת דעתו על צורה מן הצורות".

» העיר הזאת - 27.11, 21:00, צוותא

כתבות שאולי פספסתם

*#