אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרסונה: החיבור בין אינגמר ברגמן למלחמה

הקופרודוקציה של הבימה ותיאטרון הרזידנס במינכן "פרסונה" היא רכבת הרים פסיכולוגית־פילוסופית שאפילו מציאות מבלבלת מאוד ואיומה להפליא לא מצליחה לעקור מהראש

תגובות

אז ככה. ביום שלישי שעבר צפיתי בפרסונה. ביום רביעי פרצה המלחמה. היא הריצה אותי על פני כל המפה ולא נתנה לי מנוחה. עכשיו יום ראשון ואני יושב לכתוב כשברקע ידיעה על הרג של משפחה בעזה. תסבירו לי בבקשה איך אני אמור לכתוב על אינגמר ברגמן, אלוזיות ליונג, אלון נוימן בז'קט שחור נושא מונולוג של אשה שותקת. מה לזה ולעולם? מה לזה ולי?בעצם, אם "פרסונה" היא תיאטרון, אמור להיות קשר עמוק בינה ובין העולם שיהיה רלוונטי גם כאן, גם אם חיבר אותה בן ארץ שלא ידעה מלחמה מאז 1809. "פרסונה" היא בהחלט תיאטרון, תיאטרון לא רע בכלל, ולכן היא משהו שצריך לקחת הביתה, להפגיש עם המציאות שלנו, ולראות מה קורה. כן, זה תיאטרון מאוד אישי ופסיכולוגי, שמוזר לצפות בו בתקופה שהכל בה זועק מרחב פוליטי ולאומי, אבל אולי בכל זאת אפשר. » פרסונה - כל הפרטיםעוד ביקורות תיאטרון:» גברים: עוד ספר שגבר כתב על עצמו» קיזוז: מחבקים את הקלישאות של ימין ושמאלהסיפור פשוט: שחקנית התיאטרון אליזבת פוגלר, אדם בריא, נורמלי ואפילו שמח, חדלה לדבר באמצע הצגה. היא שתקה דקות מספר, למבוכתם הרבה של שאר השחקנים, ואז חזרה לתפקיד ודבקה בו. למחרת שוב השתתקה וכך נשארה: שותקת. לרשותה של אליזבת מועמדת אחות צעירה: אלמה. הן נפגשות בבית החולים וממשיכות משם לבית קיט, המוקצה לאליזבת לשם מרגוע. אלמה היא הדמות הנשית הדוברת במחזה ולצדה מופיע שחקן דובר נוסף, שאינו מגלם דמות אלא ממלא תפקיד מופשט ודינמי. השחקנית המגלמת את אליזבת שותקת לאורך המחזה כולו, פחות או יותר. "פרסונה" הופקה בשיתוף תיאטרון רזידנס במינכן, כשכאן שותקת את שתיקתה השחקנית הגרמנייה ושם הישראלית. כאן שותקת השחקנית הגרמנייה ושם הישראלית. "פרסונה" (צילום: תיאטרון הרזידנס מינכן – יח"צ)אחד הרגעים הידועים בגרסת הסרט הוא זה שבו מתמזגים פניהן של שתי הנשים. שאלת הזהות שלהן נעשית ממוקדת ברגע הזה, לפני שהיא מתפזרת שוב לאלפי רסיסים של מורכבות. המחזה מוותר על חלופה לרגע הזה, אבל במת התיאטרון מחדדת הן את המורכבות והן את הפשטות. "פרסונה" היא רכבת הרים פסיכולוגית־פילוסופית שבה אנחנו עולים לרגע לתוך נראטיב, משהו שאפשר להיאחז בו, ואז צונחים לתוך הטשטוש הקודר, טובלים במרק החידות של קיומנו האנושי. שבירה של המוכר תוך כדי כתיבת המילים האלה נשמעה אזעקה ויצאנו לחדר המדרגות, עוד רגע חריג, שלא ברור איך לנהוג בו ובשכנים החצי ערומים הכלולים בו. מלחמה היא שבירה של המוכר, שלא תמיד ידועה הסיבה לה. אלמה שבהצגה מנסה ללמוד איך לחיות עם המצב החריג שאליו נקלעה, איך לקבל אותו. היא מאמינה אולי שתצליח לא לכעוס, לא להיעלב ולא לחוש בודדה. זה לא פשוט.ועוד מילה על המלחמה: מה היא אם לא חידה של זהויות? אני מסתובב כל הימים האלה ומנסה להבין לאן נעלמו בני האדם שסביבי ומי מחליף אותם. איך אנשים שלפני שבוע היו מלאים כמיהה לשלום, ספקות כלפי הפוליטיקאים, חמלה וביקורת הפכו לרובוטים של דובר צה"ל? פלישת חוטפי הגופות, זה מה שהולך כאן. לכל אחד במלחמה תפקיד. אנחנו, הישראלים, אמורים לתמוך במאמץ המלחמתי ולא להוריד את המורל, אבל מה קורה כשאנחנו משתתקים, כלומר, מדברים אחרת: מזכירים יותר מדי את סבלם של העזתים או טוענים שיש פתרון אחר? הישראלי החורג מן המוסכמה מסיר במידה רבה מסכה - מעצמו ומהחברה, ממש כמו אליזבת (מקור המילה "פרסונה" במילה היוונית למסכה). הסביבה לפעמים מתפרעת כנגדו ולפעמים משתדלת להכיל אותו, כפי שעושה אלמה במחזה. הוא אומר לה במעשהו יותר על עצמה מאשר עליו. כשהמסכה מוסרת, כואב לכולם. יופי של טאץ' גרמני יבגניה דודינה מצוינת בהבעת הכאב הזה. בהתחלה לא היה לי קל לקבל אותה כאלמה, גם בגלל הניכור הברכטיאני הלא מתפשר של פתיחת ההצגה, שבה אנו רואים אותה "זוכה בתפקיד", אבל גם, למשל, כי הפאה שלה היתה לא מוצלחת (יש בעיה של פאות בתיאטרון הישראלי, והיא פוגמת גם ב"סוסים על כביש גהה" בבית ליסין). לאט לאט הנפש סופגת את העבודה של דודינה ומבינה שקיבלה מתנה מיוחדת. יבגניה דודינה מצוינת בהבעת הכאב. "פרסונה" (צילום: תיאטרון הרזידנס מינכן – יח"צ)אלון נוימן מעט לא אחיד בתפקיד הגבר. הוא במיטבו כשהוא לא נחמד: ברגעי אלימות או ברגעים של חשיפת אמת קשה, אבל יש הרבה מאוד רגעים במחזה, ולא תמיד הפונקציה של נוימן מבוצעת במדויק. יוליאנה קוהלר שותקת אחלה. נו בסדר, למעשה היא משחקת במלוא מובן המילה לאורך כל המחזה ועושה את זה נפלא. הייתי מאוד רוצה לנסוע למינכן ולצפות בה מגלמת את דמותה של אלמה. זה גם היה חוסך לי ירידות למקלט.עוד תשבחות מגיעות למעצב אלכסנדר מילר־אלמאו, שהציב על הבמה מעין פטפונים משנות ה־70 והעניק להצגה זמן ומקום; לאמנית הווידאו מייקה אברט, שמתכתבת יפה עם לשונו הקולנועית של ברגמן, בלי לחקות אותה לרגע; ואפילו לסבסטיאן הובר, שחיבר את המאמר מאיר העיניים שבתוכנייה. יש כאן יופי של טאץ' גרמני, יופי של שיתוף פעולה ויופי של הצגה, שאפילו מציאות מבלבלת מאוד ואיומה להפליא לא מצליחה לעקור מהראש. 

» פרסונה - מאת אינגמר ברגמן. תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון רזידנס במינכן. ביימה: אמילי נירמאייר.

כתבות שאולי פספסתם

*#