אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קיזוז: מחבקים את הקלישאות של ימנים ושמאלנים

הדמויות הסטריאוטיפיות ב"קיזוז" ממלאות את הבמה בשעה וחצי של סיטואציות מופרכות והומור לא מתוחכם. זה היה יכול להיות מתכון לקטסטרופה, אלא שבמקרה הזה, הגורמים השונים יוצרים קומדיה משעשעת, שמצליחה באמת להצחיק

תגובות

בתכניית ההצגה קיזוז, שמוצגת בימים אלה בקאמרי, ישנו מאמר קצר תחת הכותרת "פארסה – או שאוהבים את זה או ששונאים את זה". המאמר מספק מעט רקע על הז'אנר, אך יותר מכך, בעיניי, הוא משמש כמעין "מקדם הגנה" עבור הקהל: אם לא אהבתם, זה בסדר, ככה זה צריך להיות. כמובן שישנה סיבה טובה לחששות של היוצרים ושל התיאטרון, כאשר מעלים מחזה שכל כולו מכוון אל הנמוך, השטחי והוולגרי.

העלילה מגוללת את קורותיהם של חבר הכנסת בני שבות, נציג הימין הדתי-לאומי (שמואל וילוז'ני) וחברת הכנסת, נציגת השמאל, תמרה ירדן (לימור גולדשטיין). השניים מנהלים בסתר רומן סוער ואבסורדי, כאשר ברקע מתכוננת הכנסת להצבעה גורלית על פינוי מאחזים ביהודה ושומרון. מצב הקולות הוא שיוויון וכל קול גורלי. כל אחד מהצדדים מתחיל לרקוח מזימות באשר להעלמת הצד השני מההצבעה, כאשר לתסבוכת הקומית הזאת מצטרפים אשתו של הח"כ הדתי (אודיה קורן), שמתלבטת האם לחתום בעצמה על הסכם פינוי-פיצוי, ובנו (ארז כהנא), שמואס בפוליטיקה של אביו וכובל את עצמו לעץ זית בישוב המיועד לפינוי. יש גם את העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ שבות (נעמה שטרית), נערה חסודה וארוכת צמה שמוכנה לעשות הכל למען ארץ ישראל השלמה, והעוזר של ח"כ ירדן (מורן קל), צעיר סליזי חובב סאדו-מאזו. עוד דמויות שמאכלסות את העלילה הם היועץ החלקלק של ח"כ שבות (יואב לוי) והח"כ הערבי עבדאללה שחאדה מסאלחה (אבי טרמין), שאמנם נמצא בקצה השני של הסקאלה הפוליטית, אך חולק עם ח"כ שבות את החיבה היתרה לטיפה המרה.» קיזוז - מועדי מופעעוד בקאמרי:» פופר: הצגה משמימה ומוחמצת» וידאו: מאחורי הקלעים של "קזבלן"» שמואל וילוז'ני: "המדינה הזאת מספקת לנו פארסות מדי יום"כל הדמויות הסטריאוטיפיות והשטחיות הללו ממלאות את הבמה בשעה וחצי של דלתות מסתובבות, סיטואציות מופרכות ובאופן כללי, הומור נמוך ולא מתוחכם מדי. כל זה היה יכול להיות מתכון מצוין לקטסטרופה תיאטרלית, אלא שבמקרה של "קיזוז", מספר גורמים משתלבים יפה ליצירת קומדיה משעשעת, שמצליחה באמת להצחיק. הקהל צוחק כשהליצן חושף את ישבנו. "קיזוז" (צילום: יוסי צבקר)

הראשון שבהם הוא המחזה של אילן חצור, שנשען ביציבות על יסודות הקומדיה-פארסה, נוסח פיידו וגולדוני. מבחינת הצורה, ישנו כאן דיוק מתמטי בכל הנוגע לתזמון הסיטואציות ולמתן האינפורמציה לקהל אך לא לדמויות, על מנת ליצור פער קומי. יש במחזה התפתחות ושיא, ואז עוד שיא ועוד אחד, מה שגורם לרצף של סחיטות צחוק מהקהל. אפשר כמובן להגיד שההומור כאן נמוך, גס וולגרי. אבל זה בדיוק הקטע בהצגות מהסוג הזה: הקהל צוחק כשהליצן חושף את ישבנו מבלי להיות מודע לכך, לא כשהוא קורא שירה. דווקא הטקסטים הספורים שמאכילים את הקהל בכפית (שאני מאמין שנוספו בחדר החזרות ואינם מופיעים במחזה המקורי, לדוגמה כאשר מוריה שבות המתנחלת מזכירה את "השחקנים השמאלניים שלא מוכנים להופיע באריאל"), הם טקסטים שמחלישים את האפקט הקומי של המחזה ומרדדים אותו לרמת התוכן הזול והמיידי. אך למרבה המזל אין דוגמאות רבות כאלה.

דבר נוסף שמציל את ההצגה הזאת מהכישלון הצפוי מראש ל"סאטירות-פוליטיות-נוקבות" ומביא בסופו של דבר לתוצאה אפקטיבית, הוא הבימוי של אלון אופיר, שמתייחס למחזה קודם כל כאל קומדיה ולא כאל סאטירה שכל מטרתה ליידות אבנים בפוליטיקה הישראלית. הבימוי של אופיר מהיר וקולח, התזמונים הקומיים מצויינים והוא סוחט את המירב מהסיטואציות המגוחכות. במילים אחרות, זוהי קומדיה שעשויה מחומרים פוליטיים ולא סאטירה-פוליטית שמשתמשת באלמנטים קומיים. ההבדל הדק והמהותי הזה בגישה מונע מההצגה להסריח ממוסר. במקום להתאמץ להעביר ביקורת נוקבת, יוצרי ההצגה פשוט מחבקים את כל הקלישאות הקיימות של ימין ושמאל וצוחקים יחד איתן.

הגורם הנוסף שתורם להצלחת ההצגה הוא כמובן שחקניה. אמינות היא לא שם המשחק פה וכולם על הבמה מודעים לזה, אך יחד עם התפיסה הסטריאוטיפית הברורה של הדמויות, ניכרת בביצוע של רובם שלמות שתואמת את המחזה. וילוז'ני עושה מטעמים מדמות הח"כ הדתי-לאומי כמו שרק הוא יודע, ולימור גולדשטיין משלימה אותו יפה כשהיא מתרווחת בדמותה המצודדת של הח"כית השמאלנית. אודיה קורן מצויינת בדמות המתנחלת המתייסרת ומי שבאמת גונב את ההצגה הוא אבי טרמין המעולה, בדמות הח"כ הערבי ופקיד המנהל, לסרוגין. אמנם קל מאוד לחצות את הגבול בין משחק קומי-אקספרסיבי למשחק מוגזם וצעקני שמטרתו לשלהב את הקהל ולסחוט ממנו צחוק, אך כל השחקנים כאן, למעט אולי יואב לוי ברגעים מסוימים, מצליחים לשמור על האיזון הדק הזה. את הפן העיצובי משלימה התפאורה היפה של יוסי בן-ארי, שמעתיקה אל הבמה את קיר הכנסת, מעשה ידיו של הפסל דני קרוון, וקטעי הוידיאו הכוללים ראיונות עם בן כספית, ליצירת האותנטיות.לא שייקספיר ולא צ'כוב ולא מתיימרת לכך. "קיזוז" (צילום: יוסי צבקר)

אפשר כמובן לדבר על הרלוונטיות של ההצגה הזאת ועל הנוכחות הבוטה שלה בנוף התיאטרלי דווקא בימים טרופים אלה, ואפשר להתווכח עד כמה היא משלימה או סותרת את תפקיד התיאטרון ככלי חברתי. אך לפני כן, חשוב מאוד לקרוא לדבר בשמו ולהבין מה הוא ומהי מטרתו. בידור היא לא בהכרח מילה גסה, גם לא בתיאטרון. ההצגה הזאת היא לא חוויה תיאטרלית מטלטלת, היא לא שייקספיר ולא צ'כוב והיא בשום אופן לא מתיימרת לכך. אך בתור קומדיה עשויה היטב, וכזאת מחומרים המוכרים ונגישים לכולנו – ההצגה הזו בהחלט מספקת שעה וחצי של בידור אפקטיבי וצחוק בריא.» קיזוז - יום ג' ה-20 בנובמבר, 17:00 ו-20:30, הקאמרי

כתבות שאולי פספסתם

*#