האופרה "נשף מסכות": ורדי למתקדמים

בימוי אקטואלי, תפאורה אינטראקטיבית וזמרת אחת קירחת שגונבת את ההצגה - אף ש"נשף מסכות" אינה כוללת שלאגרים שנחרטים בזיכרון, ההפקה הנוכחית של האופרה הישראלית היא מענגת ומרתקת לצפייה

טל לוין וטלי לטוביצקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין וטלי לטוביצקי, עכבר העיר

אם האופרה "נשף מסכות" של ורדי הייתה ילדה בבית ספר יסודי, לא בטוח שהייתם מצליחים לזכור את פניה מתוך כל הפרצופים בחצר. היא אופרה יפה ומרתקת, אבל אין בה להיטים גדולים שנדבקים ולא עוזבים כמו ב"ריגולטו" או ב"לה טראוויאטה", אחיותיה הגדולות. היא מיועדת לאוהביו המושבעים של ורדי, מי שבאו ליהנות מכשרונו המופלא לטוות מעמדים ארוכים ומפותחים עם טוויסטים מוזיקליים מעודנים, ומהלוליינות של המהלכים הדרמטיים הבנויים כמעט תמיד על בסיס סולם מז'ורי. אולי בשל כך בחרו באופרה הישראלית לנסות ולעטוף אותה באביזרים שישאירו רושם על הקהל. בחלק ניכר מהמקרים הבחירות הללו עובדות, ומייצרות מצג עם רבדים רבים, עומק ופרשנות אינטלקטואלית מעניינת. » נשף מסכות - לכל הפרטיםבליבה של העלילה עומד משולש אהבה בין ריקרדו - מושל רודן ונפוח, אמיליה ובעלה רנאטו, יועצו וחברו הטוב של המושל. בפתיחת האופרה חוזה מגדת עתידות את מותו של ריקרדו בידי רנאטו, תחזית שאף מתגשמת בסיום, לאחר היוודע דבר הרומן בין המושל ואמיליה. בין שתי נקודות אלה נרקמות מזימות להפלת השלטון, משפחה מתפרקת וחברים קרובים הופכים אויבים. דמותו של ריקרדו, שיש בה בעת ובעונה אחת רוע, תשוקה וחמלה, מייצגת גם את התמה הראשית של האופרה - האדם הוא יצור רב פנים ומסכות, ונפשו מורכבת משורה של רגשות ורצונות, לא פעם מנוגדים. גם שאר הדמויות עוברות תהליכים דומים וחושפות צדדים רגישים ומלאי רוך, לעומת נטיות אנוכיות ולא מוסריות. פרשנות אינטלקטואלית מעניינת. "נשף מסכות" (צילום: יוסי צבקר)

ההפקה הנוכחית, שהיא בסה"כ מאוד מוצלחת, אינה מזהירה למרחוק בכוכביה הגדולים: שני הקולות הראשיים, ריקרדו (קאמן צ'אנב) ואמיליה (אירה ברטמן), עושים את המלאכה היטב ומצליחים להחזיק על כתפיהם תפקידים מסובכים ותובעניים, אך את ההצגה גונבים תפקידי המשנה: רנאטו (בועז דניאל המצוין) ואוסקר (הילה פחימה המבריקה - שזכתה בצדק לתשואות העזות ביותר מצד הקהל), וכן דליה שכטר המצוינת בתפקיד אולריקה מגדת העתידות. וכן, יש כאן חילופי זהויות ואהבה אסורה ושליט רודן וקל דעת, על פי כל כללי הז'אנר, אבל הבימוי הרגיש והקשוב מאוד למוזיקה, והתפאורה המקורית והאינטליגנטית, שכללה גם שימוש מרענן מאוד בוידאו, סיפקו לו קונטקסט אקטואלי.

אירה ברטמן אומרת בריאיון איתה: "מי שיודע לשיר ורדי, יודע לשיר הכול" – ואכן, חלק מהקושי והמורכבות המוזיקלית טמונים באופי המפותח והמסתעף של האריות, המתרחבות כמעט בכל סצנה לדואטים, שלישיות וליווי מקהלתי (והמקהלה בהפקה הזאת מצוינת, וגם משתלבת היטב מבחינת הבימוי) וכאמור, חסרות "קולבים" מלודיים קליטים ומובהקים. בכל זאת כמה סצנות נחרטות בזיכרון, הראשונה מעמידה במרכזה את הבעל הנבגד המגלה שהמאהבת הסודית של חברו המושל היא אשתו. זו סצנה שמתחילה באריה (נפלאה) של אמיליה, שאליה מצטרף ריקרדו. הבעל רנאטו מפתיע אותם והדואט נעשה לטריו, ולבסוף מצטרפים אליהם מקהלת הקושרים והסצנה מגיעה לשיאה בתערובת של גיחוך וכאב, כשהקושרים מלגלגים בצחוק תמים על המפגש הגורלי בין הבעל לאשתו. ללא קולבים מלודיים. "נשף מסכות" (צילום: יוסי צבקר)

אחד מכישוריו הבולטים של ורדי הוא יכולתו לכתוב צחוק במוזיקה. הדמויות – בעיקר המושל ריקרדו – צוחקות כאן לעתים קרובות, לעתים בלעג ולעתים בחוסר אמון תמים, והצחוק תמיד מעוצב היטב ובבירור במוזיקה. ורדי אפיין את ריקרדו כטיפוס קליל והפכפך משהו, ובהתאם, רוב האריות שלו הן ריקודיות באופיין, ותמיד מלווה אותן נימה קלה של לעג או פקפוק. בכלל, פניו השונים ולעתים הסותרים של המושל – בין מה שאנחנו רואים – בחור חייכן וטוב-לב - ובין מה שאנחנו שומעים על אודותיו (והבמאי הלביש אותו ואת אנשיו במדים והציב על הבמה ציורים ופסלי ענק ברוח הדיקטטורות הקומוניסטיות של המאה שעברה), יוצרים קליידוסקופ שמעניק משמעות נוספת לנשף המסכות, החותם את האופרה אך כאמור גם מסמל את העלילה כולה. הבימוי השכיל גם להבליט את האופי המעורב, דרמטית ומוזיקלית, של סצנות בהן הרגש הרומנטי מהול באירוניה קודרת.

» נשף מסכות: בית האופרה, 28 בינואר. בימוי: מיכאל זנאנייצקי