הצוענים של יפו: היכונו לרעוד

ההפקה החדשה של החאן היא תוצר מטלטל וגדוש של יוסי פולק. היא מקיימת את ההבטחות שלה, ועדיין, כל ניסיון לתאר אותה במילים כנראה יפספס משהו

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

לפני הכל, "הצוענים של יפו" היא הצגה מאיימת. לפני ששומעים אפילו שורה אחת, לפני שרואים תנועה אחת ולפני שמביטים בדמות אחת, זוהי הצגה מעוררת רעד. ראשית משום שהיא יושבת על סיפור היסטורי-אמנותי מפואר, שמעורבים בו ניסים אלוני ויוסי פולק, ששב כעת לביימה אחרי שכיכב בה בגרסה המקורית בראשית שנות ה-70. שנית, ואל יקל הדבר בעיניכם, מפאת יחסי הציבור הנרחבים שקיבלה ההצגה בשבועות האחרונים, ושהבטיחו הפקה מטלטלת. גם השידוך אלוני-פולק-מונטה, עבד כאן כמקדם מתח, והפך את "הצוענים של יפו" לאחת ההצגות המדוברות בעונת התיאטרון הנוכחית. ולבסוף, ואולי חשוב מכל, המחזה עצמו הוא סיפור מרעיד ומטלטל, ששוזר בין שורותיו דמויות ואווירה פנטסטית-גרוטסקית, לשון מדוברת עם אגדה ופולקלור, וחיבור למקורות עם הרצון ליצור מקורות ומיתוסים חדשים. » הצוענים של יפו - לכל הפרטים

ובכן, מבלי לעשות ספויילרים, אפשר לומר כבר עכשיו - "הצוענים של יפו" מממשת את כל הבטחותיה. לא כי בסיומה תצאו מהתיאטרון שמחים וטובי לב, אלא בדיוק ההפך - משום שתסיימו אותה מסוחררים ומאויימים, אולי יותר מכפי שנכנסתם. לפיכך כל ניסיון לומר עליה משהו אחד, סופי וקוהרנטי, כזה שילכוד את כל קצוותיה, כנראה יחמיץ משהו בכל מקרה. חומקת מכל הגדרה. "הצוענים של יפו" (צילום: אסף אשכנזי)

הסיפור מתחיל, איך לא, במלחמת העולם השנייה, כששניים - זארא הצוענייה (ג'יטה מונטה) ותומס היהודי (אריה צ'רנר), נשבעים זו לזה: אם ישרדו את תופת המחנות, וילדו האחת בת והשני בן (או להפך) - יחתנו אותם. שנות אור לאחר כריתת הברית, ביפו, זארא היא מגדת עתידות שמופיעה במועדון הקברט הצועני של תומס. בנה, סמול (אריאל וולף), נחוש לממש את השבועה ולשאת את בתה של זארא - מריולה - לאשתו. עד כדי כך הוא מסור לגורל שנכתב עבורם בכוכבים, שהוא רוצח את שני ארוסיה, וכעת, ערב חתונתה השלישית, הוא בורח מהכלא במטרה לרצוח גם את הארוס הזה. ליפו הוא מגיע מוסווה בתוך פרוות דוב, יחד עם חברו, הנוכל הצועני בוגו (יוסי עיני). בקברט המעופש מתגוררים גם לאון ורגינה מוזיקנט (ניר רון ואודליה מורה-מטלון), ומיס בל - זונה אנגליה המכנה עצמה "זמרת עם בנשמה" (יעל טוקר). את ההתרחשות מדברר לנו דני קובזא (יואב היימן), עיתונאי צעיר, יליד יפו, שמבקש להתחקות אחרי המניעים האמיתיים של כולם. במשימתו הוא רודף, חמוש במיקרופון, אחרי לזר (יהויכין פרידלנדר), רב פקד רגע לפני פנסיה, שמשימתו האחרונה היא ללכוד את סמול וליגורה.

פתיחת ההצגה הזכירה במידה מסוימת את זאת של המחזמר "קברט", שהחל להציג בברודווי כחמש שנים לפני עליית "הצוענים של יפו". רק שבמקום מנהל הטקס הקווירי והחלקלק, מוצג לנו לאון מוזיקנט, ליצן דה-לה-שמעטה, שמנסה בכמה שפות לומר "ערב טוב", כחלק מהופע הקטן שלו בקברט "זינגרה" ביפו. עירוב השפות, יחד עם עירוב הסגנונות, בצירוף המרחב המעורב ואוסף המהגרים שבתוכו, יוצר מההתחלה את הבלבול המכוון של המחזה. זהו מקום מסוים, אך למעשה שום מקום, אלה דמויות אמיתיות, אך גם הכי הזויות ובלתי אפשריות שיש. "אין מקום כמו יפו", שר מר מוזיקנט, שורה שהיא פרדוקס - מצד אחד מפארת מקום קיים שאין בלתו, ומצד שני אומרת הלכה למעשה - שהוא לא קיים בכלל. מלחמת נרטיבים. ג'יטה מונטה ב"הצוענים של יפו" (צילום: אסף אשכנזי)מלחמת הנרטיבים, בין מי שסומכים ידיהם על הגורל (מדאם זארא, סמול), לבין מי שמתעקשים למרוד בו ובמסורת (מריולה) - מגיעה לשיאה בסצנת החתונה. כאן הביא לבמה אלוני את כל הטירוף שאפשר לחשוב עליו בישראל - פליטת מלחמת העולם השנייה. הנטייה להחליף זהויות ללא הרף, שמשקפת כורח היסטורי אולי, אך גם תשוקה להמציא את עצמנו מחדש, מסובבת את כל הדמויות כמעט עד כדי טירוף. ואכן, ברגעים מסוימים, נדמה שפולק הרחיק עם הטירוף שכתב אלוני - עד כדי גודש. בחלקה האחרון הייתה ההצגה כבר "יותר מדי", במובן הלא טוב של הביטוי. היה בה עודף קולות, עודף לשונות, עודף דרמה ופאתוס, שגם אם היו כתובים במחזה, היו יכולים להיות מעט מאווררים יותר.

אפשר שהגודש הזה הוא גם תוצר הבימוי של פולק, שהידק את השחקנים יחד לכדי עבודת אנסמבל זורמת ואחידה. יש בהצגה כמובן תפקידים גדולים יותר וקטנים יותר, אך למעשה אין בה במובהק דמויות ראשיות ודמויות משנה. גם יעל טוקר, שגילמה את מיס בל, הצליחה להבריק בשורות הבודדות שלה, כמייצגת הליבידו שחלק מהדמויות מדחיקות. ניר רון שעשע את הקהל, בעיקר בזכות משחק מוגזם ומימיקות פנים נפלאות. רון בנה את מוזיקנט כקריקטורה ממש, ולא בטוח שתמיד היה בכך צורך. ג'יטה מונטה שמרה על מדאם זארא שלה שקטה ומאופקת, מובלת על ידי אמת פנימית ברורה, ולכן לא זקוקה לצעקות או פירוטכניקה. לעומתה נדמה היה שאריה צ'רנר מעט הולך לאיבוד בתפקידו, ולא הצליח לשכנע כאב חסר אונים מול בנו המטורף. וולף הצעיר, לעומת זאת, גילם היטב את סמול העקשן, בוודאי בעזרת מראהו הצנום והקשוח, שהלם את קווי הדמות. מצוין במיוחד היה יוסי עיני בתפקיד בוגו, שגם קיבל לעניות דעתי כמות גדולה יותר של רפליקות, אותן דקלם בקלות ובקצב הנכונים.עבודת אנסמבל מהודקת. "הצוענים של יפו" (צילום: אסף אשכנזי)

השילוב בין התפאורה הסולידית יחסית של נטע הקר, ובין התאורה הצנועה והמדויקת של רוני כהן, נתנו למחזה ולשחקנים לדבר. במיוחד אהבתי את המנורות המטלטלות שהונחו על הבמה בחלק מהסצנות, ונתנו ביטוי לאווירה, הרוטטת גם היא. הכוריאוגרפיה של אלה רוטשילד, לעומת זאת, הייתה מעט בנאלית, וגם לא ישבה תמיד יפה על כל השחקנים. אבל כאמור, מירב הקומפלימנטים כאן מגיעים ליוסי פולק, שנדמה שקשור למחזה הזה בטבורו, ושההחלטה להעלות אותו כעת, הנפיקה תוצאה מרעידה. » הצוענים של יפו: 9 בפברואר, תיאטרון החאן. בימוי: יוסי פולק.