חברים של חברים: משבר גיל ה-50 של הקאמרי

למרות שלא חסרות בעיות בהפקה החדשה פרי עטו של מיטלפונקט, יש בה דיאלוגים מושחזים ומטען דרמטי מורגש היטב. על ההצגה שבסך הכל די דומה לקהל שלה

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

"חלפו ימי הזוהר, ברוך הבא בשערי גיל הבלות", אומרת טולי לחברה הטוב דורי באמצע ההצגה "חברים של חברים". המחזה, שנכתב ובויים על ידי הלל מיטלפונקט, מציב במרכזו שני זוגות של חברים, שנמצאים על סיפו של העשור השישי לחייהם. הילדים עזבו את הקן, הקריירה לא משהו (ואם היא כן משהו אז היא לא לגמרי מעניינת), והחלומות על עתיד טוב יותר לאט לאט התייבשו. מה נשאר? הזוגיות מצד אחד והחברים הטובים מצד שני. מיטלפונקט מגיש את גיבוריו לקהל מן הראשית כאסופה בורגנית אומללה למחצה, שהמשותף בין חבריה הוא האבל הספק-מודחק-ספק-מתפרץ שלהם על הנעורים שהלכו לאיבוד, כאשר נעורים מסמלים את האפשרות להיות משהו אחר, מישהו אחר. במשך שעה ו-45 דקות ילך האובדן הזה ויתבהר, לא רק כתהליך דרמטי, אלא כטרגדיה, נרטיב שאי אפשר לחמוק ממנו, ושבלית ברירה יש למצוא בו נחמה.» חברים של חברים - לכל הפרטים

קרן ודורי (שרה פון שוורצה וגיל פרנק) הם רופאה בחדר מיון וסופר כושל, שבנם הבכור נמצא רגע לפני גיוס. יש להם זוג חברים אחד ויחיד, טולי ובוסי (לימור גולדשטיין ומוטי כץ), שהם מעצבת אלכוהוליסטית ומפיק ריאליטי עם תסביך גבריות. הפתיחה היא ביום ההולדת של דורי, שגיל 50 מפגיש אותו עם כל כשלונותיו: ספרו היחיד, "החמלה", יצא לפני 20 שנה ולא הצליח להימכר. כעת הוא מתפרנס מכתיבת ביוגרפיות של ניצולי שואה, שמאוכסנות כמו נר זיכרון בחדר השינה שלו ושל קרן. הוא לא מצליח להפסיק לעשן, לא מרגיש תשוקה לאשתו ואין לו כסף, בניגוד לחברו הטוב, להגשים פנטזיות על אופנועים מהירים ומירוצי מרתון. בוסי, מצידו, מתנהל כאחרון הדון ז'ואנים, ומתכנן נסיעות בכל רחבי העולם כי "כמה זמן עוד נשאר לנו על הרגליים". קרן מתנהלת בעבודה כמו בחייה, כפותרת משברים קלאסית, שרצה לקצה העולם כדי לעזור לילדים חולים, אך לא ללשכת הגיוס כדי ללוות את בנה היחיד, וטולי מתמודדת עם החיים דרך בקבוק אלכוהול שצמוד אליה, וללא שום חוקים נוקשים. "חלפו ימי הזוהר. ברוך הבא בשערי הבלות". "חברים של חברים" (צילום: יוסי צבקר)

הטריגר לדרמה הוא נסיעה של טולי ובוסי לקולומביה, שבמהלכה הם נעלמים ללא עקבות. כשדורי וקרן מקבלים את הבשורה הם ממהרים לבית חבריהם, שם הם מוצאים את זימר וליזי, זוג שטוען שהם-הם החברים הטובים של טולי ובוסי. ליזי, חשפנית בעברה, חוברת לזימר, לוזר מבולבל, שהולך שבי אחריה ועוזב את משפחתו בשבילה. עבורה, הקשר איתו יכול להוביל לתפקיד בסדרה שבוסי רוצה להפיק על בסיס תסריט של דורי. המפגש המפתיע משחרר את המנעול מתיבת הפנדורה של סודות, בגידות ושקרים בתוך החברות ובתוך מערכות היחסים הרומנטיות.

כמו בהרבה מהמחזות של מיטלפונקט, בעיקר אלה האחרונים, הדיאלוגים הם עמוד השדרה המחזיק את הכל. בשיאה של הדרמה מגיע בוסי לבית החולים עם רגל שבורה ושוכב במיטה בין אשתו לבין חברתו הטובה. סביב השבר הממשי יש כמובן שבר רגשי - שברו של האמון של החברים זה בזה, של כל אחד בעצמו ושל כולם יחד, ביכולת של ההרגל לנצח גם את הטראומה הזאת. מיטלפונקט שם בפי השלושה (טולי, בוסי וקרן) מונולוגים אינסופיים, מבולבלים ומלאי תוכחה, שמצליחים לשלב היטב בין דרמה ועצב, להומור שחור ומדויק. התמהיל הזה, אגב, עובר כחוט השני לכל אורך ההצגה - עם משפטים כגון: "אני פותח בפניך את הפירנאים ואתה סוגר את עצמך בגטו ביאליסטוק" (בוסי מנסה לשכנע את דורי לצאת איתו למסע); או כאשר בוסי מספר על שותפו העסקי, דולב, גבר צעיר עם שמונה שנות לימוד, הפרעת קשב ודיסלקציה - "לא קורא, אבל גאון!". כך, גם ברגעים בהם היו על הבמה צעקות והשתוללויות זעם, הצליחו הטקסט והמסרים שבו לצאת החוצה, להרעיד מצחוק כשצריך, ולדקור בבטן כשצריך.דרמה, עצב, הומור שחור ומדויק. "חברים של חברים" (צילום: יוסי צבקר)

אבל מלבד הדיאלוגים המושחזים והמטען הדרמטי שמצליח מיטלפונקט לצקת בפי גיבוריו, "חברים של חברים" נתקלת בכל מיני בעיות. ראשית כאלה מחוץ, הקשורות למעטפת של ההצגה עצמה: הן התפאורה של במבי פרידמן, הן המוזיקה שערך יואב קוטנר והן התלבושות שבחרה אורנה סמורגונסקי היו בהכללה בנאליות. היות שהמחזה לא מכיל בתוכו הזדמנויות לתכסיסי בימוי מתוחכמים, הנחתת אנשים מהאוויר או שירים וריקודים, היכולת לשמור על קצב נכון נשענת כמעט רק על השחקנים עצמם. הבחירות בתפאורה אפורה ומרובעת (תרתי משמע), במוזיקה מוכרת אך לא מקורית ובתלבושות אפרוריות יחסית, אולי רצו להגיד משהו על האנשים שמרכיבים את ההצגה, אנשים שאולי דומים לנו, היושבים בקהל, אך התוצר הוא ששלל האמצעים האמנותיים רק הקטינו את הדמויות והדרמה ולא תמכו בהן. בהקשר הזה, לא לגמרי ברורה הבחירה באלכוהול כפרופס היחיד בהצגה, משל היו הדמויות חלק ממחזה אמריקאי באייטיז. האווירה הריאליסטית לא לגמרי התיישבה עם נוהג השמור לדמויות באופרות סבון זרות. קריצה למחזה אמריקאי של האייטיז? "חברים של חברים" (יוסי צבקר)

הבמפרים הנוספים בדרך קשורים למהלכים דרמטיים בתוך המחזה עצמו, שמיטלפונקט לא לגמרי מנמק אותם: ההתפייסויות הגדולות בסיום וההחלטה להישאר יחד למרות כל הסבל. בפרט משונה ההחלטה להכניס דמות של חשפנית לסיפור, דמות שאולי מתפקדת כתירוץ לסצנה האלימה בסיום, אבל שאפשר היה להסתדר בלעדיה לגמרי. זו ההצגה השנייה שבה אני נאלצת לראות את גיל פרנק, שחקן מוכשר ומעולה, מביך את עצמו בסצנות מיניות שכאלה (הפעם הקודמת הייתה ב"דג מוסר"). ובכלל, נדמה לאחרונה שבקאמרי לא יודעים להעלות הצגות בלי שתהיה בהן איזו דמות של חשפנית/זונה/רקדנית אקזוטית או סתם אישה מהיישוב שמתפרנסת משיחות אירוטיות. דמותה של ליזי נשתלה שם בעיקר כדי שהדמויות/קהל יוכלו לראות אישה יפה מתפשטת, במחזה שעוסק באנשים במשבר גיל ה-50 שלהם.

"אנחנו רק מה שאנחנו", אומרת קרן בסיום, כשהרביעייה יושבת מול הים ונחה. מעיין השלמה פשוטה למחזה שהיצרים והרחשים המבעבעים בו הם הרבה יותר מפשוטים. מיטלפונקט מצליח להראות בו זמנית את שני הצדדים של האמירה הזאת - כהשלמה אופטימית עם ההתבגרות וההזדקנות, השלמה שמאפשרת לשחרר את הצורך להיות שוב צעירים ולעסוק בהשתנות בלתי מתמדת, וגם את הצד המיואש והטרגי, שמקבל על עצמו את כל השריטות והבגידות כגורל בלתי נמנע. » חברים של חברים: 1 ביוני, תיאטרון הקאמרי. בימוי: הלל מיטלפונקט.