כשתבוא לשכב איתי: האורגזמה התיאטרלית שלי

הם מתפלשים באדמה, גונחים, רוכנים ולא מצנזרים את עצמם - שחקני תיאטרון הפרינג' של באר שבע מפיחים חיים בשירה הנועזת של יונה וולך ונוגעים בעצבים החשופים שבלב

אורין ויינברג, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אורין ויינברג, עכבר העיר

כשפוגשים בדבר חדש שמעולם לא נראה קודם, לפעמים יש קושי להסביר מה רואים. פתאום אין במאגר המושגים בראש שום הגדרה מוכנה מבעוד מועד למה שזה עתה התרחש, אין סיסמאות שאפשר להיעזר בהן ושכנראה נכתבו כבר פעם על משהו אחר, כאלה שאפשר לעבד אותן כך שיהיו נכונות לאירוע הספציפי המדובר. במקרה כזה יש צורך לקחת יוזמה ולתת לחוויה שם, גוף, ידיים ורגליים חדשות, ובעקרון די לבנות אותה מאפס, לקודד בתוך המוח מחשבות חדשות, דעה, הרגשה, שלא ידענו אותן קודם לכן. ההצגה "כשתבוא לשכב איתי", המבוססת על טקסטים של המשוררת יונה וולך, מצליחה לעשות בדיוק את הדבר הנדיר הזה - ללדת חוויה חדשה, לגרום לצופה להתבלבל לרגע, אולי להרגיש נבוך על כי אין לו בדיוק את המילים לבטא את מה שעבר עליו בשעה ו-10 הדקות של ההצגה. עד שלאט לאט מצליחים למצוא מילים, והחוויה נזרקת לאוויר העולם, מטלטלת וחיה, עד שהנה – למדה ללכת בכוחות עצמה.» כשתבוא לשכב איתי - לכל הפרטים

שישה שחקנים על הבמה - שלושה בנים ושלוש בנות – ואולי בעצם מדובר בשלוש בנים ושלושה בנות – בעולמה הכאוטי של יונה וולך חוקי המגדר נועדו להתכופף, ואכן, הכאוס הוא שחקן ראשי בהצגה: לפעמים הוא כאוס מאופק כזה, שכמעט מצליח להתל בקהל ולחשוב שהוא מחונך ושבמופע הזה יש סדר לדברים, אבל אז מגיעה נקודת ההתפרצות, האורגזמה (אם נישאר נאמנים לוולך), ומילותיה של המשוררת מהדהדות גם בחדרים האפלים ביותר בלב, אלה שלא תמיד יש רצון להיזכר בהם, אלה שפעם כבר דיממו. מאבק תמידי של יצרים. "כשתבוא לשכב איתי" (צילום: אורנה קלגרד)

מאבק תמידי קיים בשירתה של וולך - בין הרצון להיות וונדרוומן לבין תחושת האפסיות, בין הכמיהה לאקט המיני לבין פחד ממנו ומגברים, בין הרצון להתמסר לאהבה לבין החשש ממנה. אותו מאבק מתואר באופן בולט בשיר הפותח את ההצגה וגם מסיים אותה - על האיילה ששותה מים - בו מדומה האהבה למפלצת האיילה, שמסוכן להתמסר אליה. זה אפילו קצת מאיים להיות קהל בהצגה הזאת, לפרקים נראה כאילו הזרקור מכוון על כל אחד ואחד מהצופים, כל אחד שפעם אהב, שפעם פנטז, שפעם חשק, שפעם כאב, כולם הם יונה וולך אבל רק לה היה האומץ להודות בכך.נראה שלא במקרה לובשים גם הגברים וגם הנשים שמלות, בהחלטה נבונה של מעצבת התפאורה והתלבושות איה צייגר, שמטשטשת אף היא את גבולות המגדר. הלובן הצח של השמלות אף הוא מטעה, ועומד באירוניה לתוכן הפרובוקטיבי של יצירתה של וולך. גם התפאורה ראויה להתייחסות - אין כמעט כלום על הבמה פרט לקרקע, שבולטת בשונות שלה ולא מרוצפת, אלא מורכבת מאדמה כמעט בוצית. לא במקרה מתפלשים השחקנים באדמה ללא חשש, ממש כמו הראשוניות החייתית הזו בטקסטים של וולך, זו המלוכלכת והמוכתמת, אך הקשורה בעבותות ליצרים הקדמונים ביותר. כאוס של תשוקות, מילים ותיאטרון. הצצה ל"כשתבוא לשכב איתי":

כך, המחזאי עידו בורנשטיין מצליח ליצור חווייה נאמנה לטקסטים של וולך אך לא כזו הנצמדת אליהם בכוח, אלא מענגת ורוויית רגש, שמרתקת את הצופה עד סופה. השחקנים המוכשרים - עומרי אברהם, טסה אולארצ'יק, חן ברעם, איציק מנשהרוב, אלי פורמנוב וענב שומרוני - גורמים לקהל לבטוח בהם ולא להיות מובך מהמילים החפות מצנזור. הם גונחים, נעים בחושניות מעודנת ומתמרנים את גופם כאילו היו גם המפעיל וגם בובת המריונטה, אומרים "זין", "פות" ו"ירידה", אבל הכל כשר על הבמה הזאת, הכל מותר. לא בכדי ממוקם תיאטרון הפרינג' של העיר הדרומית ממש בלב העיר העתיקה של באר שבע. כך, בין הבתים הנמוכים לבין מועדון "עשן הזמן" - בית קפה שהוא גם ספרייה המשמש, לאירועי מוזיקה והקראת שירה - באמת אפשר ליצור תיאטרון איכותי שמרחיב כל פעם קצת את גבולות הקונבנציונלי."אם יש סקס אחר הביאוהו לכאן ונדעהו, נדבר גלויות", כותבת וולך, וההצגה מצייתת למילים ואכן מביאה אל הבמה סקס אחר. מעניין שלא אחת נמתחת ביקורת על אופן השימוש בסקס בתיאטרון, כמו גם בפלטפורמות אחרות; סקס הוא תמיד מוכר, ולכן הוא לרוב נתפס כזול, או ככזה המייצג "ירידה ברמה" לצורך יצירת עניין מסחרי. כאן לעומת זאת, כשסקס בא כחלק מטקסט פואטי - הוא לא מלוכלך, לא טמא ולא פורנוגרפי, הוא פשוט שירה. שירה ארוטית. ולכן עבור מי שאוהב מילים, מי שאוהב להתנסות בחוויות חדשות ומי שאוהב לצאת מאזור הנוחות הרגשי - ההצגה הזו עשויה להיות כמו מנת חמצן לתאים.» כשתבוא לשכב איתי: 26 ביוני, מחסן 2 נמל יפו. בימוי: שלמה פלסנר.