רוחות: תיאטרון טוב באריזה בעייתית

ההפקה של תיאטרון באר שבע מצליחה לתרגם את הדרמה של איבסן למציאות אנושית ומשכנעת, אם כי הניסיון לגאול את החומר מהמיושנות שבו לא תמיד עולה יפה

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

המחזות של הנריק איבסן, אבי הריאליזם בתיאטרון, כנראה חביבים מאוד על ההנהלה האמנותית של תיאטרון באר שבע. בשנים האחרונות הועלו שם כבר "אויב העם", שהפך בעיבוד מקומי ל"בוגד", ו"בית הבובות", שבגרסתו הנודעת של אינגמר ברגמן הפך ל"נורה". נראה שהריאליזם של איבסן מאפשר לתיאטרון לגעת בקלאסיקה איכותית, מבלי להציב לצופים אתגר קשה מדי, משום שהדמויות והעלילות שלו אינן רחוקות לרוב מהרגישויות והדילמות של ימינו. העונה מעלים בבאר שבע את "רוחות", שוב בגרסה מעובדת של עידו ריקלין, מהכוחות המובילים של התיאטרון הישראלי העכשווי, שמצא בבאר שבע בית חם המאפשר לו לפרוח ולהתפתח. התוצאה היא הצגה מעניינת, גם אם לא אחידה ברמתה, שבה הכוונות המצוינות לא תמיד פוגשות ביצועים שהולמים אותן.» רוחות - לכל הפרטים"רוחות" של איבסן, כראוי לדרמה משפחתית, עוסקת בסודות ושקרים שמתחילים לצוף על פני השטח בעקבות התכנסותה של משפחת אלווינג לאירוע חגיגי לרגל פתיחת בית יתומים על שמו של אבי המשפחה המנוח. הלנה אלווינג (שירי גולן) בוחרת בהזדמנות הזאת, כדי לחשוף בפני מדריכה הרוחני הכומר מאנדרס (אמיר קריאף), כי אותו מנוח היה בעצם מניאק פסיכופת, בעוד שמאנדרס לא עשה דבר כדי להצילה מהגיהינום שחוותה. הגילויים המפתיעים שבאים בעקבות הווידוי של הלנה מכניסים את חייו של בנה, האמן הבוהמיין אוסוולד, למערבולת.תחושה של אמת רגשית. "רוחות" (צילום: מעיין קאופמן)אין ספק ש"רוחות" של איבסן הוא מחזה מופת עם דמויות משורטטות היטב, קונפליקט דרמטי מרתק וקתרזיס מהדהד. עם זאת, ברור שקשה מאוד להציג היום "כלשונו", מחזה שקשור מאוד לקונטקסט החברתי והמוסרי של אירופה בסוף המאה ה-19, מבלי להפוך אותו למוצג מוזיאוני. על כן, עידו ריקלין אמנם השאיר על כנו את המבנה וגם חלק ניכר מהדיאלוגים, אבל העביר את החומר במטחנת המודרניזציה, כדי להתאימו לימינו. עקב כך, עלילת "רוחות" נדדה לחווה אורגנית, ניו יורק החליפה את פריז בתפקיד בירת התרבות ומשאת הנפש של הדמויות הצעירות, והבמה הוצפה במקרנים וטלפונים סלולריים. סממני המודרנה האלה הם במידה רבה החולשה הגדולה בעבודתו של ריקלין. למרות הכוונה הנכונה לגאול את החומר ממיושנותו, האריזה שבה הוא בחר לארוז את ההצגה מרגישה חיצונית, נעדרת אורגניות ואפילו קצת ילדותית. אין בה קוהרנטיות אמיתית, והיא מתקשה ליצור על הבמה עולם בדיוני עקבי ומנומק. אם רוצים לעשות איבסן "עכשווי", נדרשת כנראה מחשבת עומק לא רק על הדרמה עצמה, אלא גם על שפת במה שהבחירה הזאת מכתיבה בכל הנוגע לתנועה, דיבור ועיצוב. ריקלין, והמעצבת שלו סבטלנה ברגר, יצרו מרחב בימתי שמתחפש לעכשווי, אבל בלבו הוא נשאר תיאטרון מהמאה ה-19.סממני המודרנה הם החולשה הגדולה. "רוחות" (צילום: מעיין קאופמן)מצד שני, בתוך האריזה הבעייתית של "רוחות" שוכנת הצגה טובה, שמצליחה לתרגם את הדרמה האיבסנית למציאות אנושית משכנעת ואפקטיבית. במקרה הזה, השאיפה של ריקלין לעכשוויות מאפשרת לו לתרגם את הקונפליקטים ואת הנושאים המיושנים לכאורה למערך כוחות אמין, שמסייע לשחקנים "להיות שם" ומעניק לקהל, רוב הזמן, תחושה של אמת רגשית. הדבר מתבלט במיוחד באופן החכם שבו מצליח ריקלין לשכנע את הקהל במצבו הבריאותי של אוסוולד ובקטלניותה של מחלת העגבת, מה שמוביל לסיום מטריד וחזק מאוד. תום חגי, בתפקיד אוסוולד הצעיר, הוא הנוכחות המרשימה ביותר על הבמה. הטקסטים זורמים ממנו בטבעיות, בלי זיופים ולחיצות, והדמות שהוא מעצב מצליחה לגעת ולהרשים, חרף בחירת הבימוי הבעייתית שהופכת אותו לניהיליסט בוהמיין עם חיבה מוגזמת לשפה האנגלית. שירי גולן, שבשנים האחרונות זוכה לפריחה ממשית בעבודותיה בתיאטרון באר שבע ובתמונע עם עירא אבנרי, משכנעת מאוד בתפקיד האישה שחרף מאמציה, עולמה מתרסק לה מול העיניים. אמיר קריאף, הכוכב של תיאטרון באר שבע שהוביל גם את שתי הפקות האיבסן הקודמות של התיאטרון, הולך על פרשנות מסקרנת של הכומר מנדרס בתור הומוסקסואל בארון, אך הופעתו הפעם נשארת מעט חדגונית, ונופלת מתפקידיו המצויינים בעבר.

» רוחות: 3 בספטמבר, תיאטרון באר שבע. בימוי: עידו ריקלין.