מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

הדבר הכי חיובי שאפשר לומר על "תעלת בלאומילך", ההפקה החדשה של הקאמרי לפי הקלאסיקה הקולנועית של אפרים קישון, הוא שזאת הצגה הרבה פחות גרועה ממה שהיא הייתה יכולה להיות, וניכרות בה הכוונות הטובות של היוצרים והמשתתפים. לא שזה מספיק, אבל עדיין – סביר להניח שרוב מי שמכיר ואוהב את המקור של קישון מבין שהרעיון לעבד אותו לבמה כמעט נדון לכישלון מראש. על כן מעניין איך קרה ששועלים ותיקים כמו נועם סמל ועומרי ניצן נתנו להפקה הזאת לצאת לדרך, ואף השלימו עם כך שתבוים על ידי צמד יוצרים בעלי ניסיון מועט מאוד בתחום: הקומיקאי הכוכב גורי אלפי, שמתנסה בבימוי תיאטרון לראשונה, ואלי ביז'אווי, שהתפרסם בשנים האחרונות בעיקר כמתרגם, אך בעבר גם ביים כמה הצגות, בהן הלהיט "פיאף" של תיאטרון באר שבע.תעלת בלאומילך - לכל הפרטים

מכל יצירותיו הקולנועיות הנפלאות של קישון "תעלת בלאומילך" היא הכי רחבת יריעה, הכי רבת משתתפים וההומור שלה מבוסס בעיקרו על המרחב העירוני המפורט של תל אביב, האנשים והמכוניות שממלאים את הרחובות, ההתנגשות האיתנה בין האדם לסביבתו הפיזית. כל אלה עומדים ביחס הפוך למה שאמנות התיאטרון חזקה בו. אם בכל זאת מתעקשים להעביר יצירה כמו "תעלת בלאומילך" לתיאטרון, האופציות שעומדות לרשות היוצרים הן הליכה לכיוון אקסטרווגנזה נוסח ברודוויי עם סטים מתחלפים ועשרות שחקנים על הבמה או לחילופין המצאת שפה תיאטרלית פיזית ו"ענייה", שמצליחה לבנות עולם ומלואו בעיקר באמצעות גופם של השחקנים ואולי כמה אביזרים. עידו ריקלין, לדוגמא, הפך לשם דבר בתיאטרון הישראלי, אחרי שהצליח להעביר לבמה באופן הזה רומנים רחבי יריעה כמו "מסביב לעולם ב-80 יום" ו"הרוזן ממונטה כריסטו". מהקולנוע לבמה, האם זה אפשרי? "תעלת בלאומילך" (צילום: ליאור נורדמן)

אלפי וביז'אווי לא בוחרים באף אחת מהאופציות האלה, אלא באופציה שלישית ובעייתית. זוהי אמנם הפקה צנועה יחסית מבחינת העיצוב והפירוטכניקה, אך היא אינה מפצה על כך בפיענוח מקורי של החומר. התחושה היא בעיקר של הפקה שחסכו עליה, אבל בכל זאת מנסה להתנהל כמו הפקת ענק. המעצב הכוכב ערן עצמון כותב בתוכניה מאמר מעניין, שבו הוא מסביר את האתגרים שבהעברת סרט לבמה, ומסביר את ההחלטה לוותר על הממד האקסטרווגנטי של הסיפור ולהפוך את ההצגה למשל בירוקרטי, שמתמקד בדינמיקה בין בני אדם, בעוד שהסביבה הפיזית נותרת מרומזת. אמנם הבחירות שנעשו הן הגיוניות ומובנות, אך במקרה הזה שוב נשאלת השאלה - האם הגיוני לתרגם יצירה ממדיום אחד למדיום אחר, כשבדרך נוטלים ממנה את הנדבך הכי משמעותי שלה? אפשר כמובן גם להעלות השערה, שהמעצב וצמד הבמאים ניסו להראות בהפקה שלהם שהסביבה הפיזית ורוחב היריעה אינם מהותיים ל"תעלת בלאומילך" כמו שניתן היה לשער, ובעצם היצירה לא מפסידה הרבה אם ממקדים אותה בפיתולי הבירוקרטיה עירונית. במקרה הזה, קשה לומר שהניסוי הצליח. ההצגה אמנם משעשעת לפרקים, אבל "תעלת בלאומילך" זה לא.

מה שכן קיים כאן אלה רגעים של שנינות קישונית אהובה, בביצוע שחקנים מהשורה הראשונה, שרק חלקם מצליחים להפוך את התפקיד שלהם לבעל משקל. הנוכחות המרשימה ביותר על הבמה היא אלפי עצמו, שכבר הפתיע ביכולותיו הבימתיות, כששיחק את בן דמותו של וודי אלן ב"שחק אותה סאם" של תיאטרון באר שבע לפני כמה שנים. באופן מעט מפליא הוא מייבא את המאניירות האלניות לצד מחוות לקומדיה האמריקאית האילמת גם לתפקידו כפקיד העירייה הזוטר יחזקאל ציגלר, שמנסה לפענח את הסיבה לעבודות התשתית ברחוב אלנבי, ונבהל ממה שהוא מגלה. אלפי מגיש ביצוע מדויק ומחויב, וחבל שההצגה כולה אינה מתעלה לרמתו. שמואל וילוז'ני עושה את מה שהוא בדרך כלל עושה בתפקיד הבוס התחמן של ציגלר, ראש מחלקת הדרכים בעירייה ד"ר קויבישבסקי, אבל הוא עושה את זה באפקטיביות ובחן. גם לקובי פרג', יואב לוי ועזרא דגן יש כמה רגעים משובחים בתפקידי המשנה.ביצוע מדויק מחויב. גורי אלפי ב"תעלת בלאומילך" (צילום: ליאור נורדמן)

בסך הכל, ולמרות בעיות היסוד שלה, "תעלת בלאומילך" של הקאמרי מצליחה לשמור לכל האורך על חביבות מתונה. החומר הוא טוב, ואין ספק שהטיפול בו נעשה באהבה. קשה להמליץ בלב שלם על ההצגה הזאת, אבל מצד שני - בהחלט לא יזיק ללכת לצפות בה.

תעלת בלאומילך, תיאטרון הקאמרי, בימוי: גורי אלפי, אלי ביז'אווי, 3.10.14