חשמלית ושמה תשוקה: בימוי הרפתקני מלא מודעות עצמית

אילן רונן מתמודד עם אחד מהמחזות הגדולים ביותר של טנסי וויליאמס, ומעניק לו תחושה של הצגת נוער מצד אחד, ופן עכשווי, רענן ולעיתים מבריק מצד שני

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

חשמלית ושמה תשוקה, הפקה משותפת של הבימה והתיאטרון הקאמרי, לקלאסיקה המודרנית של טנסי וויליאמס, היא קודם כל הפקה מעניינת. העניין שבה נובע מהעובדה שהבמאי אילן רונן, שהוא במקרה גם המנהל האמנותי של הבימה, מאפשר לעצמו בחינה ניסיונית של החומר דרך הפריזמה של החיים העכשוויים, שכוללת שכתוב מסוים של המחזה וגם כמה בחירות אסתטיות נועזות לכאורה. הסיפור הזה אמנם לא לגמרי עובד, אבל בשילוב עם עבודות המשחק הטובות של השחקנים הראשיים, התוצאה הסופית מצליחה להתבלט לטובה בנוף הנוכחי של התיאטרון הישראלי.חשמלית ושמה תשוקה - לכל הפרטים

המחזה של וויליאמס, שמעטים לא מכירים, נחשב לאחת מאבני היסוד של התיאטרון הריאליסטי האמריקאי במאה ה- 20. במרכזו עומדת בלאנש דיבואה, בת למשפחת אצולה דרומית שירדה מנכסיה, שאופיה החולמני והשברירי מקשה עליה להסתגל למציאות הקשה. אחרי חוויה טראומטית בלאנש מנסה למצוא מפלט בבית של אחותה הצעירה סטלה, שהתחתנה עם מהגר בשם סטנלי ומתגוררת בשכונת פועלים מרופטת. אלא שמערכת היחסים המורכבת שנוצרת בין בלאנש לבין סטנלי עתידה להוביל לאסון. הקלאסיקה של ווילימאס קופצת משנות ה-40 היישר אל שנות ה-90 (צילום: ג'ראר אלון)

בחלק גדול מהמחזות של טנסי וויליאמס הוא כותב על הטרגדיה של השונה והמיוחד בתוך סביבה אכזרית ונוקשה, ששוברת אותו, ואין ספק ש"חשמלית ושמה תשוקה" הוא אחד השיאים של עיסוקו בנושא הזה. אתגר שעומד בפני במאי של המחזה כיום הוא מה עושים עם הקונטקסט התרבותי והחברתי, שבו הוא מתרחש במקור – שכונת פועלים ענייה בניו אורלינס של שנות ה- 40 במאה הקודמת, כך שישכנע את הקהל העכשווי. אילן רונן החליט להתמודד באומץ עם הבעיה, העביר את עלילת המחזה לשנות ה- 90 של המאה הקודמת ומיקם אותו בשכונת מהגרים אירופאית. הוא אפילו הרחיק לכת והפך את סטנלי קובלסקי הפולני למהגר תורכי, ואת בלאנש וסטלה למהגרות מרוסיה. הפן החיובי של העניין הוא תוספת של מתח בין גזעי, שמבסס ומקצין את הקונפליקט. הפן השלילי – אובדן של פן ה"אצולה מקומית שירדה מנכסיה", שנובע מהבחירה להפוך גם את האחיות למהגרות. עמוס תמם בתפקיד עוצמתי כסטנלי. "חשמלית ושמה תשוקה" (צילום: ג'ראר אלון)

לשינויים המשמעותיים במחזה מצטרפת כאן גם הבחירה של רונן לוותר על תפאורה ריאליסטית, ולהתבסס על במה כמעט ריקה, והשימוש בדמויות המשנה של המחזה כמעין מקהלה, שמדקלמת את הוראות הבימוי של וויליאמס, ובכך מאפשרת לרונן להוסיף להצגה פן עכשווי מודע לעצמו. שתי הבחירות הן בחירות מעניינות, שמצביעות על מחשבת בימוי הרפתקנית, השואפת להעניק פרשנות רעננה למחזה, אך שתיהן נמנעות מללכת עד הסוף. הבמה הריקה היא ריקה רק לכאורה, כיוון שנכנסים אליה פעם אחרי פעם פרטי ריהוט ואביזרים, שאין מאחוריהם רעיון עיצובי מאחד מספיק מעניין. לעומת זאת, המקהלה של תושבי השכונה היא רעיון מבריק ממש, אך הביצוע שלו על-ידי השחקנים נותר מסומן, מלאכותי ולא מודע לעצמו, ואף מעורר רוב הזמן תחושה של הצגת נוער שיצאה משליטה. ככלל, התחושה היא שאילן רונן ניסה גם לעשות "תיאטרון עכשווי מעודכן" וגם להישאר בתוך המסגרת האסתטית המוכרת והקלה לעיכול של התיאטרון הישראלי, מה שלא לחלוטין מסתדר אחד עם השני. מוותרים על תפאורה מסורתית. "חשמלית ושמה תשוקה" (צילום: ג'ראר אלון)"חשמלית ושמה תשוקה" של הקאמרי והבימה מזכירה מאוד בשאיפותיה, וגם בפספוסיה, את "רוחות" של תיאטרון באר שבע מלפני כמה חודשים, מה שכנראה מצביע על כך שהתיאטרון הישראלי מתחיל לחפש דרכים אסתטיות חדשות. גם בהצגה ההיא ניסה עידו ריקלין להתמודד בתעוזה עם הריאליזם של איבסן על ידי שכתוב המחזה והעברתו לקונטקסט עכשווי, וגם שם האריזה העכשווית נותרה בגדר סימון קצת ילדותי, שלא באמת השפיע על עבודת השחקנים והדינמיקה הפנימית של ההצגה, אשר נותרו קונבנציונליות לחלוטין. גם ב"רוחות" וגם ב"חשמלית" מי שמציל בסופו של דבר את ההצגה מחוסר הבשלות הקונספטואלי הם השחקנים הראשיים, שמצליחים להביא לבמה נוכחות כריזמטית ואמת רגשית. אין ספק, שיבגניה דודינה עושה ב"חשמלית ושמה תשוקה" את אחד מתפקידיה הטובים ביותר. זוהי הופעה רב גונית, מלאת רגש, שלא מפחדת מכיעור ומחשיפה. מול דודינה ניצב עמוס תמם בהופעה עוצמתית ומדויקת, שאמנם הופכת את סטנלי לרע האולטימטיבי ולא חושפת בו צדדים שאנחנו כצופים נוכל להזדהות איתם, אך הביצוע שלו מרשים מאוד. צריך לציין לטובה גם את פיני קידרון בתפקיד מיטש, חברו של סטנלי שמתאהב בבלאנש, שמגיש הופעה אנושית כנה ומעוררת חמלה. חשמלית ושמה תשוקה - הבימה והקאמרי, בימוי: אילן רונן, 21.11.2014