כואב כמה שזה מצחיק

במופע הבידור שלו <STRONG>משחק באש</STRONG> יורה רשף לוי שנינויות אינספור. הוא מלהיב, <STRONG>מאלתר באלגנטיות,</STRONG> מטפל בכל מה שזז, לא יורד נמוך, וקורע מצחוק

טלי רבן, מערכת עכבר און-ליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טלי רבן, מערכת עכבר און-ליין

אין ספק שרשף לוי היה צריך לעבוד קשה יותר בערב אחד של חום-יולי בתיאטרון תמונע. לערב היחיד שלו "משחק באש",  החליטה להגיע גם הדיווה אודטה, שישבה ממש מאחורי, והפגיזה צחוק כל כך רם וצווחני, שהצליח להתגבר על המיקרופון של לוי על הבמה. אבל זו סתם רכילות. מה שחשוב באמת זה שלוי נותן מופע מעולה ב-א-מ-ת. 

לוי, המוכר לקהל הרחב בעיקר בזכות השתתפותו בעונה הראשונה של "משחק מכור" ומ"החולה ההודי", הצגה פרי עטו שעולה בבית ליסין בימים אלה, צליח להפיק ערב זורם, שנון, מצחיק וכובש מאוד. מוקד העיסוק העיקרי שלו הוא המשפחה, ההורות והזוגיות, והוא באמת מתאים במיוחד לקהל של בני שלושים פלוס, עם או בלי ילדים, שראו כמה דברים בחיים. זה הקהל שהרכיב את ההופעה, ולפי התגובות הוא באמת נשבה לחלוטין בקסם שמקרין לוי.

רשף לוי יורה בכל מה שזז, אבל משתדל לא לרדת נמוך מדי ולשמור על הומור שמבוסס על שנינות אינטליגנטית. אי אפשר להימנע מהומור הקטיושות שמתחיל לחלחל בכל מופע בידור ("נסראללה לא מבין שמה שישבור אותנו אלה לא הקטיושות, אלה המשפחה שהגיעה מהצפון"). הוא מטייל בין נושאים שונים שהמכנה המשותף לכולם הוא קטלוג מצוין של דפוסים ביומיום, שכולנו מכירים ולא מודעים אליהם. כך, למשל, הוא מגדיר הטרדה מינית מנקודת מבטו של גבר ממוצע ("בנות, בואו נודה, הטרדה מינית זה כשבסך הכל התחיל איתך גבר מכוער");  אנשים עם ריח רע מהפה ("שתמיד אוהבים לספר סודות, שיש בהם מילים עם המון הא") וניסיון לפצח את מהות הישראליות (לפי השטאנץ הרגיל של סטנד-אפיסטים, שהוא כמובן עדות ונופשונים בחו"ל).

בין לבין הוא גם מנסה לשכנע נשים לוותר על הניתוח הפלסטי ("ציצי טבעי קופץ ומרקד, אבל ציצי מסולקן זז כמו נאצי במסדר"); מתלונן על הפרנויה שמחדירים בו סוכני ביטוח חיים, וצוחק על השקר שמוכרות לנו הפרסומות, החל ממים מינרלים ("ממעיין חצוב באנדים? במילים אחרות, אתם מוכרים לנו מים מזוהמים!") ועד לאושר העילאי של כל מי שבמחזור והולכת לרקוד בים.

וירטואוז של אלתור אבל גולת הכותרת של המופע הן ללא ספק האבחנות הקולעות של לוי על מוסד הזוגיות והמשפחה, שהוא מוקד ההופעה. רשף מנתח את האבולוציה של הזוגות על-פי זוגות שהוא מאתר בקהל, החל מהזוג הצעיר שעדיין נמרח זה על זו, ועד לזוג המבוגר והמנוכר. בכנות שנונה הוא חושף את הפערים בינו לבין אשתו בפרט, ובין נשים וגברים בכלל. זה אמנם נשמע שחוק ונמוך, אבל לוי מצליח להתעלות מעל רמת הבנאליה והוולגריות, ומספק תובנות מקוריות ואינטליגנטיות באמת. איך הוא מצליח במקום שבו אחרים נכשלים? במילה אחת - כנות. לוי לא מנסה להגזים ולעוות את המציאות כדי שתהפוך למצחיקה, אלא פשוט מפנה זרקור לאמיתות הקטנות והכואבות שבחיים. לכן ככל שהמופע מתקדם, בהדרגה נהיה ברור יותר ויותר עד כמה יש בסיס עצוב ומפוחד מתחת לצחוק של לוי ושלנו ("אשתי יכולה לקום בבוקר כועסת, כי היא חלמה חלום, ובחלום הייתי לא בסדר"). הוא קולע בדיוק ומצליח לאפיין אותנו, ואי אפשר שלא להזדהות עם הפחדים והתסכולים הקטנים והיומיומיים שהוא מעלה. כך גם בכל מה שנוגע ליחסי הורים-ילדים (לוי הצעיר הוא אב לחמישה) ובכל הקשיים שהם מעלים, שבהם לוי מטפל בהרבה חן ויושר.

אז כן, לוי יודע לכתוב מצוין, אבל הוא בעיקר וירטואוז של אלתור. הוא מפלרטט עם הקהל עם הרבה כבוד ועדינות, לא פוגע ולא מעליב, וחלק נכבד מאוד מהמופע מתבסס על אלתורים המבוססים על מה שהקהל מספר לו על עצמו. הוא מצליח להפוך את ההיכרות עם הקהל לנקודת זינוק שממנה אין גבול לבדיחות, ולפעמים המופע מקבל תפנית חדה ומוצלחת ביותר רק בזכות המפגש שלו עם הקהל. הוא מעודד את הקהל לאינטראקטיביות מוחלטת, ואכן הקהל מרגיש נינוח, זורם וחופשי מאוד להעיר, לספר, אפילו לצחוק על לוי. התוצאה הסופית היא מופע מעולה, שנון ומקסים, שבו קשה מאוד להפסיק לצחוק עד כאב בטן.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ