"השחף" בתמונע: לעוף על צ’כוב

גרסתו המרתקת של עירא אבנרי למחזה הנודע מוכיחה ש"צורות חדשות", כפי שאומר קוסטיה הגיבור, יכולות לגרום ליצירות מוכרות להמריא

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

יש שתי דרכים לראות עשיית תיאטרון, בעיקר מנקודת מבטו של הבמאי. האחת היא לראות בתיאטרון אמנות מבצעת, שבה הבמאי והשחקנים (והתפאורנים והתאורנים) מפיחים חיים בערב מסוים בטקסט שנכתב, בימינו או בימים עברו, המהווה מפת דרכים - סלולה ומקובעת או חלקית ופתוחה לשינויים. השנייה היא לראות בהצגה מעשה יצירה של הבמאי־היוצר, שבו הטקסט נוצר במהלך העבודה, או משמש כחומר גלם, ולאו דווקא החשוב או הקובע. יותר משזו חלוקה קטגורית, זהו ספקטרום של התייחסויות במאים לעשייה התיאטרונית, ובו מסורתית התיאטרון האנגלי, בהכללה גסה כמובן, עם יוצאי דופן, שייך לסוג הראשון. כמוהו גם, במידה רבה, התיאטרון הישראלי הרפרטוארי. התיאטרון הגרמני, למשל, הוא במובהק מן הסוג השני, שבו מולך דמיונו היצירתי של הבמאי. יעל רונן, במאית ישראלית מצליחה העובדת לאחרונה הרבה בגרמניה, ענתה פעם לשאלתי "למה את לא מביימת מחזה, למשל מן הקלאסיקה?" בשאלה: "למה לעשות את מה שכבר עשו?"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ