התיאטרון בישראל: לאן צריך לשאוף ועד לאן אפשר להידרדר

"נופל מחוץ לזמן" של תיאטרון גשר מדגימה היטב לאיזה סוג של הצגות צריך לשאוף תיאטרון רפרטוארי־ציבורי, ואילו "זרעים של שתיקה" של הבימה, היא תמרור אזהרה מפני המקום שאליו אפשר להידרדר

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

רצתה יד המקרה שאראה יום אחרי יום, בשני תיאטרונים רפרוטאריים־ציבוריים בתל אביב, שתי הצגות השונות זו מזו כמו לילה ויום. האחת היא ניסיון נועז ומאתגר להעביר לבמה יצירת ספרות שאיננה מתארת תבנית דמוית מציאות, וליצור בעבור הקהל חוויה רגשית ייחודית, תוך השקעת כל המשאבים האמנותיים והארגוניים של התיאטרון וללא כל התחשבות בשאלות כמו מסחר ושיווק. השנייה היא עשייה שגרתית של הצגת מחזה־בעיה שעלילתו מתרחשת כאן ועכשיו, אמנם מחזה מקורי אך כתוב, ובעיקר מבוצע בעילגות מרושלת, שכולו זועק התחנפות לקהל ובוז לו מתוך — כנראה — איזו תקווה למלא קופה. אני כורך את השניים בכפיפה אחת, העושה לכאורה עוול לשניהם, כי הם משקפים את שני הקצוות של מנעד האפשרויות בתיאטרון הישראלי הרפרטוארי הציבורי: כמו מה שהוא צריך לשאוף אליו (גם אם הדרך קשה ומסוכנת), וכמו השפל שאליו הוא מידרדר לעתים קרובות מדי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ