למה "הקמצן" של הבימה מעורר קצת חיבה למרות הפגמים

ההפקה החדשה של "הקמצן" בהבימה לא ממצה את הפוטנציאל של המחזה הזה של מולייר, וגם לא של אמנות התיאטרון. ועם זאת, היא טובה ממה שאפשר לראות בהבימה בשנים האחרונות ומצליחה לשעשע

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

אודה ולא אבוש שהלכתי להצגה "הקמצן" של מולייר, בבימויו של המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה, עם תקוות נמוכות. אמנם, הקלאסיקה המוכרת כל כך של מולייר, ואפילו איכויות המשחק של יעקב כהן בתפקיד הראשי הותירו מקום לתקווה. אבל לצערי, מה שראיתי בתיאטרון הבימה בשנים האחרונות - והיו יוצאים מן הכלל, כמובן - התמיה והרגיז אותי במידה לא מעטה, כעס שנתתי לו ביטוי בעמודים אלה לא פעם. איכשהו זה גם העציב אותי, מפני שאני זוכר לאילן רונן לא מעט הצגות טובות, ובהן אחת החשובות בתולדות התיאטרון הישראלי, "מחכים לגודו" של סמיואל בקט בתיאטרון חיפה, בשנת 1985, בעברית ובערבית, עם מכרם חורי, יוסוף אבו־ורדה, דורון תבורי ואילן תורן.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ