טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההצגה הנוגעת והמאוזנת ביותר שראיתי על מציאות חיינו

עלילת "ההודאה" מתחילה בדו־קיום מעורר תקווה, אבל נהפכת למאבק אלים על זיכרון והיסטוריה. זו הצגה חשובה המספקת לצופיה חוויה לא פשוטה, בלי להקל על אף צד

תגובות
ההודאה
רדי רובינשטיין

כשצפיתי ב"ההודאה", מחזהו של מוטי לרנר המוצג בבימויו של סיני פתר בתיאטרון יפו, חשתי שאני נמצא בתוך כמוסת זמן, מסוג ה"מארזים" האמורים לספר לדור העתיד על עברה של המדינה ועל עברו של התיאטרון הישראלי (ליתר דיוק, תיאטרון חיפה). בעידן שבו נהוג לקונן על כך שהתיאטרון הציבורי־רפרטוארי־נתמך מודרך משיקולי רייטינג של בידור, ההצגה הזאת, בהתאם לכוונות ולמוניטין של מפיקיה, יוצריה ושחקניה, נאמנה להנחייתו של המלט לשחקנים, שלפיה על התיאטרון להציג לצופיו את "מראה דמות פניהם במראה". זהו סיפור על שתי משפחות...



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות