"אהבת מוות": הספוילר של החיים

25 שנים לאחר שהועלה על הבמה, מוצג שוב המחזה הראשון של ענת גוב, "אהבת מוות". הוא מזכיר שכתבה על סוף החיים באותה דרך מפוכחת, צלולה, משועשעת גם כשהיתה צעירה ובריאה

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

מלאכתו של מבקר תיאטרון, ספרות, טלוויזיה וקולנוע מורכבת בימינו מחרדת הספוילר. צופים או קוראים שונאים שמקלקלים להם את ההנאה ומגלים פרטי עלילה לפני שיתוודעו אליהם בעצמם. בעיקר הם שונאים אם מגלים להם את הסוף.

בעניין זה כדאי להציע להם להודות שהספוילר של החיים, שלהם ובכלל, הוא המוות. כולנו נמות לבסוף והתודעה הזאת מקלקלת לרבים את החיים. במקרה של "אהבת מוות", המחזה הראשון של ענת גוב, זהו ספוילר בלהיפך. את הסוף אנחנו כבר יודעים: גוב מתה ב–2012 אחרי שנים לא מעטות שבהן היתה חולה בסרטן, ואת מותה הצפוי והמתקרב תיארה במחזה האחרון שלה, שהגיבורה שלו מתה — בהווה מתמשך, זמן הקיים בלשון האנגלית, dying, אך לא בעברית — במשך ההצגה, ועוד העניקה למחזה הזה שלה את השם "סוף טוב". עתה, כשהמחזה הראשון שלה "אהבת מוות", שהועלה ב–1992 בתיאטרון החאן בבימויו של אלדד זיו, מוצג בבית ליסין, בבימויו של גלעד קמחי, מגלים הצופים שגוב כתבה על המוות, שוודאותו מקלקלת ללא מעטים את החיים, באותה דרך מפוכחת, צלולה, משועשעת ואיכשהו שוות נפש גם כשהיתה צעירה, בריאה, באמצע חייה ובמלוא כוחותיה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ