טור פרידה |

המסך יורד והתפקיד שלי בהצגה של עולם התיאטרון הישראלי נגמר

במשך השנים הבנתי שאני לא רק ממלא מקום ריק בעיתון, אלא גם ממלא את תפקיד "הנבל" או "דמות ההורה" בהצגה הגדולה ששמה ״עולם התיאטרון״ הישראלי. אחרי 48 שנה וכ-4,000 ביקורות, מיכאל הנדלזלץ, מבקר התיאטרון של "הארץ", מפנה את הבמה

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

זהו המאמר האחרון שאני כותב בתוקף תפקידי כמבקר התיאטרון של "הארץ", וכמבקר תיאטרון בכלל. בטור זה אני מבקש לתהות על מקומה של ביקורת התיאטרון בחיי עיתון יומי, בחיי ״התיאטרון״ בכלל וזה הישראלי בפרט, ובחיי שלי ב–48 השנים האחרונות.

רבים מעמיתי העיתונאים אינם מודעים — ואולי אינם מודים בפני עצמם — למה שאני למדתי בשנתיים שבהן כתבתי ביקורת תיאטרון במוסף ״משא״ של העיתון ״למרחב״, עשר השנים בהן שידרתי ביקורת תיאטרון בגלי צה"ל ו–42 שנות כתיבת ביקורות ״אמש״ ב״הארץ": כולנו ממלאי מקום. ישנו מקום בעיתון — שטח נייר לבן, או זמן שידור — שהתחייבנו כלפי המערכת והעורכים למלא אותו במידע שאנחנו מביאים. אם לא נמלא אותו לקראת ה״דדליין״ (אותו קו בזמן שאחריו העיתון נשלח לדפוס, והשורות שלא נכנסו אליו מתות), מעלנו בהתחייבות כלפי המערכת, וגם אילצנו אותה למלא את המקום שהפקרנו במשהו אחר. הטבע, ונייר העיתון, אינם סובלים ריקנות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ