"ימים מאושרים": הפסימיות שבאופטימיות והאופטימיות שבפסימיות

ב"ימים מאושרים" של סמואל בקט שתי הדמויות שקועות עד צוואר בעפר, נעות בין הלידה למוות. אנסמבל תמונע מציע חוויית תיאטרון קלאסית ועשירה של המחזה הנפלא הזה, שלא קל לביים ולשחק אותו

ננו שבתאי
ננו שבתאי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ננו שבתאי
ננו שבתאי

במרכז המחזה "ימים מאושרים" של סמואל בקט, שבו להוראות הבמה חשיבות לא פחותה מזו של הדיאלוג, נמצאת תלולית עפר גדולה. באמצע התלולית תקועה עד מותניה ויני, אשה מבוגרת ששרידי יופייה עוד ניכרים. מאחוריה, במקום שוויני כבר מתקשה לראות, תקוע בעפר גם בעלה, וילי. היום של הזוג מתחיל ומסתיים בצלצול שעון, אך מלבד התרחשות חיצונית זאת, חייהם הם מין שממה סטטית, אותה מנסה ויני לעורר בעזרת דיבור כמעט בלתי פוסק, מונולוג ארוך אחד, שהוא המחזה, שנקטע רק פעמים נדירות על ידי קולות או משפטים קצרים, כביכול נטולי הקשר, של וילי.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ